תקווה

צעדים...
מתעורר משרעפיי.
מסיעות עקביות, קצביות, מישהו מתקרב.
אולי אליי,  אולי ישלחוני לחופשח?
נעליים כבדות, אולי מגפיים. כנראה ישות סמכותית.
הצליל גובר, מהדהד בתא הקר והחשוך.
חריקה בכל פסיעה שניה, צליעה? או שמה קיים פגם בנעל?
מגשש דרכי באפילה, חצי זוחל חצי נופל כלפי דלת הפלדה.
מנסה בשארית כוחותיי להניעה, אפילו סנטימטר אחד יפיח בי תקווה, שהדלת מסוגלת להפתח.
הצעדים קרבים, הופכים למציאות וודאית ולא דמיון שווא.
כבר קרה פעם, ששמעתי פסיעות באות לתאי, אך הן לעולם לא הגיעו ליעדם.
הפעם הם אמיתיים, אני בטוח!
חש בתקווה מתעוררת בקרבי, הפעם הם באים אליי. הפעם המגפיים באות בשבילי.
כמה אני רוצה לחזות בהן, אפילו לרגע חוךף אחד. לשניה בודדה אחת, לדעת שאיני לבד.
שאון הפסיעות מתקרב ופוסק בצידה השני של הדלת. רחש מתכתי נשמע וצוהר קטן נפער בחלקה התחתון.
אני רואה אותן! מגפיים שחורות, מצוחצחות למשעי, אור צהוב חיוור משתקף בהן. השרוכים קשורים בהידוק על רגל עבה, שאיני יכול לראות.
ליבי פועם במהירות בחזי, המגפיים באו, באו אליי.
המגף הימני דוחף קערה מבעד לצוהר וזה נסגר רגע קט לאחר מכן.
הצעדים מתחדשים, מתרחקים, נחלשים. עם כל פסיעה תקוותי נחלשת, כשיפסקו תישבר.
קערת האוכל נשכחת מליבי.
היכן המגפיים? היכן ההוכחה שאיני לבדי בעולם?
הצליל פוסק.
נשארתי לבד.
עוצם עיניי ושוקע באפילת תאי.
חי-מת ללא תקווה. עד הארוחה הבאה. עד שיופיעו המגפיים ושוב אחלום.
אקווה.
אחיה...