אותו דבר [קטע]

פרולוג

"מה אתה חושב?" אני שואלת את עצמי, למרות שאני יודעת שבד"כ אין לו תשובות מספקות..

"אני חושב שאת סתם מסבכת את עצמך."

"מסבכת?!" -תמיהה, מעורבת בכעס.

"כן." -ביטחון.אבל ביטחון קר..

"למה מסבכת?" אני שוב שואלת, מנסה להבין את התשובה הלא ברורה שלו/שלי.

"את הרי יודעת שזה ייגמר." הוא ממשיך עם הביטחון המרחיק הזה, "ויותר מזה, את אפילו יודעת איך זה ייגמר."

שותק לרגע."אז למה לנסות בכלל?"

"ולמה אתה כל כך בטוח??" שוב קצת כעס בקול שלי, אני מנסה לשאוב טיפת אופטימיות, "ואולי הפעם זה נכון?"

"כך חשבת גם אז. ראית מה קרה.."

"אבל הוא...הוא שונה! הוא אחר! הוא טוב!! אולי טוב מדיי..."- אני לא מוותרת.

"ונניח והוא באמת כל כך טוב..." הוא עונה לי, "למה את חושבת שהוא ירצה אותך?"

עכשיו שתקתי.

זה תמיד מתחיל אותו דבר.

 כיווץ בלב.סטירה.

אסור לרצות,אסור להיחשף.

שומרת מרחק? שומרת. צריכה לשמור.

אסור להתקרב יותר מדיי. קירבה מכאיבה.

אחר כך את עוצמת עיניים. נזכרת בתמונות שצילמת, בעינייך.

המגע שלו...זה שמעולם לא ידעת. זה שגם אולי אף פעם לא תדעי...

דמעה.

העיניים שורפות לך, את רוצה להפסיק לחשוב.

לאהוב, להיסחף, בלי לחשוב.

את שוקעת בדמיונות.

חלומות שחוזרים ונשנים.

את רוצה, כל כך רוצה.

פחד.

מי ערֵב לך שזה לא יגמר רע? מי ערֵב לך שזה לא יגמר?

שוב מחשבות.

היתולים.

טירוף.

כמיהה.

את מדמיינת שוב. הוא איתך עכשיו, לידך.

שלך.

הוא רוצה אותך גם.

ומה עכשיו?

ברגע נעלמות התמונות.

נשברות המסגרות.

הדמויות משנות ארשת.

את מרגישה את החוזק. הפנים צורבות.

מכה.

זה תמיד נגמר אותו דבר.

סדיקה בלב. סטירה.

אסור לרצות, אסור להיחשף.