"אני סוף, סוף עפה!" צעקה קרן
ושערה הזהוב התפזר לו באוויר, באמת שפעם אהבתי אותה, אבל יותר אהבתי את עצמי ואז לפתע
צל ענק עטף אותי ורעש חזק של מסוק החריד לי את האוזניים ורוח חזקה העיפה לי את
השער, הסתכלתי למעלה וראיתי שיש מעליי מסוק צבאי ירוק, דלת המסוק נפתחה וחבל ייצא
ממנה "תתפוס את החבל ירון! צריך להבריח אותך מפה!" שמעתי איש צועק ממנו
ואני עשיתי כרצונו ועפתי אל הלא נודע.
שבע דקות לפני:
"מה הלכת לייצר את האקמול הזה?! - איש עלוב."
אמרה טלי וישר בלעה את הכדור בלי לחשוב פעמים, אפילו לא העיפה בו מבט. לרגע ריחמתי עליה. אני יודע שיש לה חלום שהיא פעם סיפרה
לי שהיא תמיד רוצה לעוף, מעניין אם זה נכון. אחרי כמה רגעים וסחרחורת
שהיא התלוננה עליהם היא אמרה שהיא מרגישה יותר טוב ושמשהו קוסמי בגוף שלה נותן בה
את התחושה האמיתית שהיא תוכל לעוף סוף כל סוף. אז היא יצאה מהדלת ורצה לעליית הגג ואני רצתי אחריה. ראיתי אותה עם ידיים מלפנים קופצת מהגג ואז צועקת...
דקה לפני:
הגעתי לבניין סוף, סוף! רק שלא תהיה לי עוד התקלות לא
נעימה עם עוד מישהו שכואב לו הראש ורוצה אקמול. עליתי במעלית כשאני קצת לחוץ, נכנסתי לדירה, טלי ישבה שמה על הספה רואה טלוויזיה. איך אני יודע שעכשיו היא תכניס עוד משפט מעצבן שיזכיר לי
למה בעצם אני עושה את כל זה.
עשר דקות לפני:
"תביא לי כדור אקמול אחד ואולי אני יקל את הדו"ח
שלך," אמר לי שוטר התנועה. "ואז אתה מבטל לי את
הדו"ח?" שאלתי אותו, השוטר צחק ואמר "הדו"ח כבר כתוב,
מצטער חבוב אבל תגיד 'תודה' שלא החרמתי לך גם את הרכב," "טוב נו, קח כדור אחד," "משוחרר."
השיב הבן זונה. 750 שקל על מהירות! טוב.. עכשיו זה יגיע לו בבום. והמשכתי משמה לכיוון
הבניין.
רבע שעה לפני:
נכנסתי לרכב מתנשף כולי, זרקתי את הקופסה עם האקמול
המזויף בכיסא ליידי ובאתי להכניס את המפתח ולהתניע אך המפתח נפל מתחת המושב מרוב
שרעדתי. אז התכופפתי לחפש אותו כשלפתע הדלת נפתחה. זה היה ארון, אדום כולו "מה הבאת לי?!" הא שאל
בעצבים, "למה אני רואה את כל האנשים בתור חיות ואותך בתור זברה?! רק אל תגיד לי
שסיממת אותי!" "אני לא יודע על מה אתה מדבר," אמרתי לו
והעפתי אותו ממני, נעלתי את הדלתות וארון התחיל לבעוט לי ברכב, התכופפתי שנית
בשביל לחפש את המפתח ואיך שמצאתי אותו טסתי מהמקום. נסעתי נראה לי על 120
קמ"ש על כביש של 90 קמ"ש. "שברולט לבנה- תעצרי בצד!" שמעתי
שוטר תנועה בן- זונה אומר בכריזה הזאת מאחורי. אז עצרתי, הבטתי במראה ונסתי להרגיע
את עצמי ולצאת מי זה בשלום. השוטר הגיע, הכניס את ראשו לחלוני. הוא היה נראה השוטר
המניאק, הוא היה שמן ולא התגלח היטב הבוקר כי נשארו לו הרבה זיפים "רישיונות
וביטוח רכב בבקשה," ביקש ומפיו יצא ריח מצחין של פסטרמה. הבאתי לו. "אתה
יודע על כמה נסעת?" "כן.. 100 קמ"ש בערך" אמרתי וחייכתי
"נסעת על 120 קמ"ש," אמר וחייך ואז הוא התחיל לברבר לי בשכל על כמה
זה מסוכן תוך כדי רושם לי את הדו"ח. אחרי שהוא סיים הוא הפנה את מבטו למושב
שלידיי ושאל "מה זה שמה.. אקמול?" ואני חייכתי.
10 דקות לפני:
איך כשבאתי לצאת מבית - המרקחת כשבידי קופסת האקמול כשבתוכה
כל האקסטזי תפס אותי ארון ששערו האפיר ועורו הזדקן מהפעם האחרונה שראיתי אותו.
ארון היה חבר של הוריי שלא ראיתי שנים, הוא היה מהאלה שמתנכלים אצלך בבית שעות ולא
מפסיקים לפטפט ולגמור לך את כל האוכל. "היי ירון! זה אתה! אני לא מאמין!
שנים לא ראיתי אותך! מה שלומך?" אמר והתחיל ללחוץ לי את היד בצורה מוגזמת
"אני בסדר, מה שלומך ארון?" אמרתי ומשכתי ממנו את היד. "אני אצלי
הרוב טוב, התגרשתי לפני חודשיים מהמכשפה, לא ראיתי הרבה מאד שנים!"
"כן.. הרבה מאוד זמן..טוב אני קצת לחוץ, לטלי כואב הראש ואני צריך להביא לה
אקמול," "אהה.. טלי, לא היית עם מישהי אחרת עם שער קצר שהייתה פריקית
כזאת? מה שלומה באמת? עלמה נפרדתם?" "אהה, אתה מדבר על ריטה, נפרדנו
מזמן, עכשיו יש לי חברה אחרת ואני גר איתה," אמרתי וגיחתי "מה תגיד, אמרת שיש לך פה אקמול?" הוא שאל
"אהה כן, אבל אני חייב לרוץ.. היה נורא נעים לפגוש אותך" משכתי את ידי
ממנו, נתתי לו תפיחה על הכתף ובאתי ללכת "תגיד!" צער ארון ותפס לי
את היד, "יש מצב שאתה עושה לי טובה?"
מה עכשיו?!. "כן ארון, מה אתה צריך?" "יש
מצב שאתה מביא לי כדור אקמול
אחד?, פשוט שירה החברה החדשה שלי עושה לי בזמן האחרון כאב ראש ואני חייב איזה כדור אחד
בשביל להרגיע אותי" "נו.. אז מה הבעיה?, תקנה קופסה בשבילך" "כן.. הלוואי," השיב ארון והוריד את מבטו למטה
"אם שירה הייתה מביאה לי
להכניס את הדבר הזה הביתה אז בכיף, אבל היא לא. נו תביא אחד מה אכפת לך," ואז
הרים את מבטו ואמר "נו, תביא כדור
אחד, מה הבעיה שלך?" "אין שום בעיה.. פשוט אלה כדורים חזקים," "גם
הכאב ראש שלי חזק, מה יש לך? מה אתה קמצן?" ומשך מידי את הקופסה, פתח אותה,
הוציא כדור ובלע אותו ישר. שיט. "טוב, היה נעים מאוד!" אמרתי לו והתחלתי
ללכת במהירות לכיוון המכונית שלי.
עשרים וחמש דקות לפני:
"זה יעלה לך חמש מאות שקל," "אחח.. אתה
גנב אתה," אמרתי לסוחר והגשתי
לו את הכסף, הוא הביא לי חמשה כדורים ואני הייתי צריך כולה אחד. אני צריך עכשיו
לקנות רק קופסת אקמול ולהכניס בהם אותם. זה יעלה לי יותר מידי היום הזה,
מקווה שזה יהיה שווה את זה. אמרתי
שלום לסוחר הסמים, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון הבית מרקחת.
חמש דקות לפני:
הגעתי לפארק. יצאתי מהרכב והלכתי ליד העץ הגבוה הזה שהוא
דיבר עליו. הוא
עמד שמה, נראה כמו סוחר סמים אמיתי, רזה כזה עם בגדים לבוש בצורה מרושלת. "ירון?"
הוא שאל ואני עניתי בחיוב. בלי דיבורים הוא הושיט לי שקית ניילון כשבתוכה נמצאים
כדורים ואמר אמר את המחיר שלהם.
עשרים דקות לפני:
טוב, יותר אני לא יהיה העבד של המכשפה הזאת טלי. יצאתי
מהבניין, נכנסתי לרכב שלי שהיה מסוג 'שברולט הלבנה ולפני שהתנעתי התקשרתי שנית
'לפרופסור איינשטיין' (ככה קראתי לסוחר הסמים הזה בטלפון שלי) כי הוא אמר לי שהוא
עסוק ושאני אתקשר אליו בעוד חמש דקות. 'הפרופסור' ענה לי הוא אמר לי להגיע לפארק
הירקון עוד רבע שעה ושמה הוא יחכה לי מאחורי עץ גבוהה.
שלוש דקות לפני-
סוף, סוף אני יכול לראות את המשחק שלי בשקט! בלי שום
כאבי ראש, בלי והכי חשוב בלי טלי. אך
איך שהמחשבה הזאת הסתיימה לעבור בראשי בטיל, טיל אחר נכנס דרך נכנס בשערה הדלת
ופוצץ לי את המצב רוח, טלי.
נכנסה לבית, אפילו בלי ובגלי ברכת 'שלום' היא הפכה אותי לעבד שלה. "וואי! איך
כואב לי הראש, תראה, צבעתי את השער לבלונד, מה אתה אומר?, תגיד יש לנו אקמול? הראש
שלי מתפוצץ!" ועוד, ועוד, ועוד מלא דברים בשנייה. אני רק רציתי לשבת בשקט מול
הטלוויזיה ולראות את המשחק שהקלטתי בליל אמש שהיא לא נתנה לי לראות כי היא גרמה לי
לעשות קניות לארוחה שהיא עושה עם חברות שלה ואז החריכה אותי לחכות בחדר ומידי פעם
לצאת ולהגיש אוכל. "וואי, נגמר לנו האקמול!" היא צעקה מהשירותים
"לך תקנה!" היא צעקה שנייה אחרי זה. "עזבי אותי טלי! אני רואה את
המשחק" "לך תקנה! בלי שאלות מיותרות איש עלוב שהייתי צריכה לזרוק כבר
מזמן" גערה בי טלי. טוב, נמאס לי ממנה,
רצתה אקמול?!, תקבל אקמול. "אין בעיה!" צעקתי ויצאתי מהבית.
היא תקבל את האקמול שלה חזק הפעם! חשבתי וירדתי למעלית
וחייגתי 'לפרופסור איינשטיין'.
