דחליל

דחליל

זה שנה שאינני פוגש חברים, בכדי שאוכל להקדיש עצמי ללימודים. יושב אל מול שולחן וקורא וכותב ומסכם דברים שאמרו חכמים, ולא, אינני נבחן במבחנים. בחדרי ישנה מראה, בכדי שאוכל להביט ולראות אם יפים הבגדים, האם הם צמודים, ואולי זה, שילוב הצבעים המתאים.

אומרים לי שאני תימהוני, אומרים שמוטב היה לו מתתי, כי אז יכולים היו לפתוח את ארון הקבורה, להביט בגופה. היו מנשקים את המצח שקפא, מלטפים האמה, מעבירים ידם על פני בטני הנפוחה. אחר כך, היו משליכים אל תוך המשרפה, וכשלהבות היו עולות וריח הגויה נישא, איש לא היה חולה במחלה, היו הציפורים עפות רחוק-רחוק, ואני, מתוך עננת העשן, מביט הייתי בקרקע, מבין כמה שחורה, וכי אם נפטר הייתי ממחלה - נטמן הייתי עמוק בתוכה. "שהאדים לא ירעילו את הציפורים" היו אומרים, וכלוא הייתי לעולמים, במחיר חייהם של הציפורים.

 "לא כן?" היו שואלות התולעים.