פריים טיים.

 כל מה שצריך בשביל להצליח זה משפט אחד מוצלח,זה הכל. להתחיל כמו שצריך ומשם הכל מסתדר כאילו מעצמו. וכמה זה כבר יכול להיות מסובך לחבר כמה אותיות למילים ולהרכיב מאותן מילים משפט. צריך עשר מילים לפחות אולי שתיים או שלוש נוספות, זה הכל. אז למה לעזאזל זה נראה לי כמו הדבר הכי נוראי בעולם? הכל תמיד היה קשה לי, מאז שאני זוכר את עצמי. לא אהבתי לחלוק צעצועים, לא אהבתי את ארגז החול והעדפתי לעמוד בפינה מאשר להגיד את שמי לילד אחר. הייתי ילד אלים ומתוסכל. את האותיות שלא הצלחתי לקרוא החלפתי במהלומות, שאותן דווקא חילקתי ברוחב לב, את התרגילים בחשבון שטפתי בלי רחמים באסלה, הייתי מלך ההדחקות, ההכל יהיה בסדר אחר כך והאמנתי שאין דבר בעולם בעל ערך ממשי. הבאתי את הציניות והאומללות לשיאים חדשים. הורים נורמטיביים כנראה שהיו שולחים אותי לפסיכיאטר, היו כנראה מסממים אותי בשביל שיוכלו לשקר לעצמם שהחיוך והעיניים המזוגגות מקורן באושר ותמימות של ילדות. כן, הורים רגילים היו מכריחים אותי להיות בסדר, ומקווים שיעוף לי הפקק כשהם כבר לא יהיו בחיים. אבל ההורים שלי היו שונאי חיים אפילו יותר ממני. אמא בילתה את רוב ילדותה ושנות נעוריה במעבר מפסיכיאטר אחד לאחר, כשבדרך היו הרבה תרופות, הרבה סמים וכמה ניסיונות התאבדות שלא הצליחו להביא לשום גאולה. אבא שלי דווקא היה בסדר פעם, סתם רומנטיקן מפגר שחשב שתפקידו בעולם זה להציל עלמה יפה שלא רצתה לחיות. הוא הצליח להחזיק את אמא שלי מספיק זמן על הכדור, אבל בתמורה הוא קיבל אישה קמלה שלא לימדה אותו דבר חוץ מייאוש ופחד. שנות הילדות שלי נעו בין נזיפות בבית הספר לצעקות בבית, הבטחות לגהנום אם עוד פעם יזמנו את אבא לפגישה דחופה ובלי שום חיבוק אחד. לא ידעתי דבר חוץ מטירוף, כאב ופחד. להרחיב על שנות נעורים אין כל טעם, השנים היו חשוכות, מלאות בפערים ודברים שאני מזמן לא בטוח אם שכחתי או שאני פשוט מעדיף לא לזכור. ובכל מקרה גם ככה אין לי יותר מדי זמן להמשיך להתבוסס בעבר, אני צריך לרוץ קדימה, להיות כל מי שאני צריך להיות בשביל להצליח לשרוד. וקודם כל אני חייב לסיים את המכתב הזה. אם אני אעשה את זה כמו שצריך אולי הכל ישתנה בשבילי. אני כותב את המכתב בשביל התוכנית הזאת בטלוויזיה, זאת שבפריים טיים. עם כל הרייטינג. הם סוחרים בזיכרונות, בחוויות, לוקחים את הרעים והעגומים ביותר, מגרים איתם את הסקרנות המרושעת של הצופים ובתמורה מחליפים אותם בזיכרונות אחרים, טובים יותר, אמיתיים יותר, בעלי עתיד ורוד יותר. וככל שהמכתב שלי יהיה מזעזע יותר, כואב יותר, ככה אולי הם יתנו לי זיכרונות של ילד שמנת שהיה לו סוס פוני משלו. זה מה שאני רוצה לזכור, סוס פוני לבן ואמא שיודעת לצחוק.

אחרי שעות ארוכות וכוסות קפה רבות מספור, הצלחתי לסיים את המכתב. סיפרתי על הכל, העליתי על כתב דברים שאיש חוץ ממני ומהורי המתים לא ידע. המכתב העלה ריקבון וזעם, הזכיר לי שדים שנשכחו וטלטל את עולמי. אבל אני יודע שהסבל הזה הוא רגעי, כי אין אדם שיצליח לא לפרוץ בבכי, אין אחד שיחשוב שלא הרווחתי ילדות שונה. אני מסתכל בגאווה על ייסורי, מקפל את המכתב למעטפה, מלקק את הבול ומוכן להתחיל הכל מחדש. ברקע מתנגנת התוכנית. היום מופיעה שם בחורה, קטנה, בלונדינית, עם קעקועים וחורים של מחטים. הראש שלה מחובר למכונה שמקרינה את זוועת עברה על מסך גדול, בצורה חדה וברורה, אפילו בתלת מימד, ככה שאיש מקהל בתוכניות ואיש מהצופים בבית, לא יחמיץ אף פרט מהסבל. אנחנו צופים באיך שמכרו אותה,איך שמיכרו אותה, איך שגרמו לה לדרדר את אחותה הקטנה. הקהל בוכה מכאב, אבל אני רואה שהיא בוכה מאושר, כי הכל יגמר בקרוב.

 הלילות הבאים עוברים עליי בחוסר שינה, כל צלצול טלפון, כל נקישה על הדלת,כל מכתב מקפיצים אותי. אני חי בציפייה מתמדת, מרותק למסך הטלוויזיה, בוהה בתוכנית באדיקות. לא מפסיד אף לא רגע אחד, אולי הסיפור שלי כל כך נוראי שהם ירצו להודיע על בואי בצורה פומבית יותר מסתם שיחת טלפון. בתוכנית הפעם יש אישה צעירה, מלאה במקצת עם שיער אדום שאסוף לקוקו מבולגן. כל קיומה זועק הזנחה. על המסך הגדול כולם רואים איך שפעם הייתה לה משפחה, בעל ושני ילדים קטנים. איך שפעם היה לה כל כך טוב, ואז בעלה נפצע אנושות בתאונות דרכים. איך שנגמר הכסף, איך שהייתה צריכה לסעוד את בעלה, איך הילדים יצאו משליטה, איך שהיא ירדה לזנות, מסרה את הילדים לשעשועים נוראיים, איך חנקה את בעלה עם כרית. היא בוכה, ממררת בבכי, מראה את הצלקות על הידיים, הקהל משתולל, מזועזע, לא מאמין. הבחורה כנראה תקבל זיכרונות של ילדת טובים עשירה ומפונקת, אולי של נזירה מאושרת. כן, הזוועות שלה סידרו אותה טוב טוב. ואני עדיין לא מוריד את העיניים, רואה עוד ועוד אנשים שקרה להם הכל, שעשו הכל, שגורמים לכולם לבכות. אני בוהה ומצפה,בוהה ומקנא,בוהה ומתמלא בגאווה על זה שאף אחד לא סבל כמוני, על זה שלאף אחד לא מגיעים זיכרונות חדשים טובים כמו שיהיו לי.

 והנה הגאולה שלי על השולחן, מכתב קטן, לא דק מדי, לא עבה מדי, השם שלי כתוב עליו באותיות ברורות. הם בטח שלחו את המכתב כי חששו שאני אתעלף להם בטלפון, ככה הם ידעו שיהיה לי יותר קל לעקל שנבחרתי, חכמים הבחורים שם בפריים טיים. אני לוקח את המכתב בידיים רועדות, אני פותח אותו, כולי מלא בזיעה קרה, אני מוציא את המכתב, פותח אותו לשלמותו וחושכות עניי.

לכבוד מר. כהן

צר לנו להודיע שנמצאת לא מתאים לתוכנית שלנו. אומנם הסיפור שלך נוגע ללב, וכל המערכת מצרה על זה שחייך היו מלאים בקשים, אך אין זה מה שאנחנו מחפשים כרגע. מאחלים לך כל טוב.

הם מאחלים לי כל טוב, אני קורא ולא מאמין, אני שומע את פעימות ליבי מאיצות, ראשי כבד עליי, החדר מסתובב סביבי, אני קורס על הרצפה ולא מאמין. מכתב אחד חרץ את גורלי מחדש. שוב אני מתויג כזה שלא הצליח, כשאפילו לא נותנים לי לנסות. ברקע שוב מתנגנת התכונית. הפעם מופיעה שם ילדה, בערך בת 10, עם גומות חן ושיער בלונדיני ארוך וגלי. האלקטרודות שמחוברות למוחה מקרינות לכולם, את הזוועות שהספיקה לחולל ב10 שנות קיומה. הקהל מזדעזע ברמות חדשות, הרייטינג מרקיע שחקים. הגיבורה הפעם שונה, היא לא קורבן הנסיבות, הילדה הקטנה, המלאכית למראה, יצרה את העולם הנורא שסובב סביבה. בכל מקום שדרכו רגליה, ילדים קטנים נפלו מגגות, ילדות קטנות טבעו בבריכות, כלבלבים עלו באש. אחרי שהמסך מסיים לגולל את הזוועות, אחד אחרי השני עולים מספר פסיכיאטרים, מדברים, מנסים לשכנע שרק השתלת זיכרונות חדשים תציל את העולם מהטירוף המבעבע בילדה הכה מתוקה למראה. כאילו שאם היא תשכח מה שהיא עשתה, היא לא תרצה לעשות את זה לעולם שוב. וככה הכללים של התוכנית משתנים באחד. הסיפורים הרגילים כבר לא מספיקים, ההמון לא שבע, הקהל מחפש דם ורשע טהור. ואני, אני רוצה את הפוני שלי בצורה נואשת.

 והנה אני עומד בפני מסע חדש, לוקח לעצמי את האחריות על חיי, הולך להבטיח לעצמי את כס המלכות בפריים טיים. את הרייטינג, את סוס הפוני. כי אם הבחורים האלו, שם בטלוויזיה, רוצים אימה, אני אתן להם אימה, אם הם זקוקים לטירוף, אני אגיש להם אותו על מגש של כסף. הכול בשביל הצופים שרוצים יותר, הכול בשביל לקבל את העבר החדש שלי, זה שנקי מרבב.