1-בשירך "על אדן החלון," אתה ילד קטן ונוגה המפליג בחלומות. ספר על הילד הזה, ולאן הובילו אותו החלומות.
השיר מסמל את המקום הטוב ביותר של אזור ילדותי והוא אדן החלון, עליו גדלתי בדרך פתח תקוה פינת רחוב נחמני בתל אביב. סגנון הבאוהאוס מושל בסביבה ולפיכך לבתים יש מרפסות גדולות וגם חלונות גדולים שנפתחים למרפסות ולנוף. הייתי נוהג לשבת על אדן החלון בעיקר בשבתות חגים וחופשים, בימים בהם מזג אוויר אפשר זאת, בחזרה מבית הספר והגן. הנוף המרוחק שנשקף היה הרי שומרון והרי ירושלים. קו האופק היה נקי לכל רוחבו ללא מגדלי מגורים משרדים ותעשיה. מחלון הבית נשקפו תל אביב במזרחה, אזור התעשיה, שכונת הרכבת, רכבת ישראל דרום, גבעתיים ור"ג והכול ניתן היה לתיוג שמי מדויק. המקום אפשר לי בריחה אמיתית מהחיים, ממציאות לא קלה, כשזגוגית החלון גם היא שמשה מגן כנגד כעסי ההורים וגם ניגרו עליה דימעותי. הייתי בדמיוני מפליג למרחקים בין עם ע"ג המכוניות שעברו בכביש הסואן כנוסע סמוי, ובין אם הייתי מציב עצמי במרחקים על אחד ההרים הרחוקים מטייל עם עצמי הרחק מעין כל. שמח בחלקי, עצוב בחלקי, רבות נשאתי "עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" ובמרחקים תמיד הייתי שמח. עם השנים התרחקתי יותר ויותר מהחלק השמח שבי ורק לאחרונה עקב מספר משברים התחלתי בהתחברות מחודשת עם השמחה שבחיים ועם הצורך להיות מאושר ושמח כערך גבוה. החלומות קיבלו את חיותם מחדש בכמיהה לאושר פנימי ולתחושה של מלאות.
2-ומן הילד אל הזקנה. מבט שלך על העת הזו בחיי אדם.
לנושא הזקנה התחברתי בעיקר כשבגרתי והייתי כבר אב ל-3 בנים, כשהקשר עם הורי נחלש ונותק לתקופה ובתוך כך זכיתי ללוות את סבתי אסתר ז"ל בחמש שנותיה האחרונות. דרכה למדתי על הזקנה ותחלואיה לרבות מחלתה המרכזית שהיא הבדידות. דרכה למדתי על צרכי האדם הבוגר, על הדרך לשמור על כבוד האדם בתחלואיו, בחולשותיו, ברגעים הקשים של אכזבה ממשפחה קרובה ועוד רבות ונצורות. לימים כשלמדתי את נושא הזקנה במסגרת קורסי גישור במשרד המשפטים התקרבתי יותר לנושא ולתחלואיו או נכון יותר לומר לדרך הבריאה בה צריך להסתכל על דברים. עתה אחיותי ואני סועדים את הורינו בזקנתם שאינה קלה לשניהם, שניהם אמנם עצמאים ונעזרים בהליכונים, אך נזקקים לסיוע קל. יחד עם זאת היתה לי הזכות לפני ארבעה חודשים (10/2011) לקחת אותם לטיול בן שבוע בסלוניקי וסביבותיה (אמרו שזה טיול של אמיצים) ותודה לקב"ה על שעברנו זאת בשלום. מבחינתי הזקנה היא אחת המראות הגדולות המשקפות את האדם ואת החברה בה הוא חי והיחס אל הזקנה והזקנים מביע את חוסנה או את חולשתה. לטעמי בארץ נשקפת רק חולשתה של החברה ומקרים פרטיים של התעלות בנושא הם כטיפה בים.
אני מבחינתי מייחל לזקנה בריאה הרבה יותר בזכות מודעות שהתגברה אצלי ומקווה שזו תהיה תקופה של המשך פעילות והתעסקות ענפה למען החברה ולמען עצמי.
3-ספר לנו על עצמך, קורותיך בהרחבה.
אני אדם של שינויים, שאינו שוקט על שמריו בכל האמור לעצמו ולחייו ולמהותם. עברתי בחיים שינויים ותהפוכות רבים ומגוונים, לא תמיד ידעתי להגדיר את השינוי או את הכיוון בו הלכתי אך שינויים עשיתי למרות אי הודאות. רבות נפלתי על פני "עם הגבות נעוצות עמוק בחול" אך המציאות הכריעה תמיד לכיוון החיים ולהמשיך לעשות, להיטיב ולנסות, ליפול ולקום. האינטואיציה ולא שיקול הדעת שלטו במעשי ומתוך כך הייתי אדם גם שלמעשה נולד ללא פתיל השהיה בכלל, במשך השנים למדתי גם לגדל אותו. מאיש של ריבים מלחמות ומדון עברתי גם להיות איש של שלום ואמת. אחד השינויים הגדולים היה פיתוח היכולת להתבטא טוב יותר בכתב ובע"פ, להתנהג אחרת כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה גם יחד. לימודים היו תמיד מנת חלקי אך את התארים שלי הצלחתי לעשות רק לאחר השינויים שהזכרתי. התרבות והאמנות תמיד היו מנת חלקי וליוו אותי ומלוים אותי עד עצם היום ובעיקר המוזיקה. למדתי בילדותי / נערותי לנגן על פסנתר ובמקביל למדתי על קרן יער. לפני כ 14 שנה למדתי לנגן על עוּד לכבוד יום הולדת ה-85 של סבתי ז"ל ואני מנגן בכלי זה עד היום. לפני כארבע שנים גם חזרתי לנגן על פסנתר. אני מגשר למעלה מ7 שנים באזור נס-ציונה וראשון-לציון בהתנדבות ופעיל מאוד בקהילה. אני משמש גם חונך למגשרים חדשים כמו גם עושה סדנאות בתחום. כמו כן, הנני מרצה לגישור בבית ספר בראשון לציון זו השנה השניה במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות" לתלמידי הכיתות ה' עד ו' ויוצא בכל שיעור עם תובנות חדשות שלמדתי מהתלמידים, ועם אושר וסיפוק עצומים גם אם היו הפרעות רבות בשיעור (מתקיים בד"כ בסוף יום הלימודים). הרגשה של שליחות אמיתית היא להיות מעורב בחינוך.
4-המילים המדוברות-השיח, כיצד הוא מבטא את האדם. בהתייחס לשירך: small talk.
בד"כ אני כותב ושוכח את שכתבתי והיה עלי לחזור לשיר ולשחזר את גרעינו. השיר למעשה מדבר על איזו מצוקה שחשתי בעבר על היכולת המועטה שלי לנהל small talkוליצור networking. לרוב הייתי נבלם בתוכי כיון שהרגש היה מציף את גרוני וגורם לי להשתנק, ולא להגיב או לא להעיר גם בשיחת חולין רגילה ואם כבר דיברתי אזי זה היה מתוך הרגש, שעוצמתו גם הבהילה אחרים והרחיקה אותם מעלי או שמעכבר יצרתי הר . "כפי שאני כותב בשיר "שוב האשים שמתחת נדלקות" היום אני מאוד מתון בעקבות שלמדתי כיצד לנהל את הרגשות שלי כולל כעסים, וטינות וכדומה ובעיקר למדתי לסלוח, לפני הכול לעצמי. השיח, מאפשר לאדם ליצור תמונת תדמית של עצמו כפי שהוא על כל מעלותיו ומגרעותיו ולעיתים זהו שיקוף של תמונת האדם העומד מולו.
5-מהי המשמעות שאתה מחפש במילים, בכתיבת המילים, בשירתך.
המשמעות שאני מחפש במילים שונה משיר לשיר רבים משירי הם "מוּנְחֵי אירועים"' כלומר, נכתבו בעקבות אירוע שהיתה בו משמעות ולו הקטנה ביותר. אני כותב לאנשים שאני אוהב או אוהב מאוד ודרך זה מעביר להם מסרים. לפעמים אני כותב לעצמי,כיון שקל לי יותר להתבטא במילים מטפוריות כתובות ובשיר מחורז. זה מסייע לי להבין היכן אני עומד מבחינת המעמד, המקום, הזמן ובעיקר מה אני רוצה. בשנים 2008 2011 היו בשירי הרבה זעקות שהרגשתי שאיני מצליח להעביר את המסרים שרציתי, אך גם במרבית הזמן לא הייתי מודע לכך שאני במצוקה ואני זועק לאהבה ולהקשבה, מי שראו את הזעקה היו חברים לאתר שהאירו עיני בזאת.
לפעמים, כך אני פונה לאחרים מאשר בפניה ישירה, כיון שכך מתאפשר לקורא, לעכל את הכתוב לקבל או לדחות והכי חשוב להגיב. לצערי ישנם אנשים שאתה כותב להם שירים וזה פשוט לא מדבר אליהם, סוג של אטימות וזה כואב כשהם מאוד קרובים. אני מאמין שאני רוצה ליצור אצלם איזו פתיחות שתאפשר את הקריאה בשירים או יותר נכון את היכולת ליהנות מהם ולהבין אותי.
6-פרידה רומנטית ופרידה בכלל, מה מקומה בחיינו, בחייך, ועד כמה צורב הכאב.
פרידה רומנטית היא כמו ניתוח שעושים ללא הרדמה. זה כואב עד דמעות ובכי ומספד. בפרידות אותן אני חוויתי ובהן לא שלטתי, רבות הרגשתי כאילו ועברתי ניתוח לב פתוח שבו קורעים את חזי ושולפים הימנו מחצית שלמה והמחצית השנייה רק מדממת ולפעמים שנים ארוכות אחרי. אולי כי אני נותן את עצמי באהבה ולמענה במאתיים אחוז, וחושב אל אהובי כפי שאני חושב במערכת שלמה על 360 זוויותיה.
השנה חוויתי פרידה שהיתה מחויבת המציאות מבחינתי, שאינה קלה עקב מעורבותם של כל הנוגעים בדבר במעגלי החיים הקרובים והרחוקים. התחושה שרווחה של להיות או לחדול, הובילה את המהלך, שהצריך מחשבה עמוקה, רצון להמשיך ולחיות ללא העמדת פנים.
פרידה מסמלת בחיי התחלה חדשה ולרוב כדי להקל על העומס הרגשי בפרידה, אני עושה עם עצמי סוג של עבודה, בה אני אוסף את כל שקיבלתי מאותו אדם, תובנות, חוויות, אירועים, מחשבות וממיר אותן לכלל המשך הבנייה של עצמי לעתיד כדי להיות אדם יותר טוב. זה אורך זמן, ומצריך סבלנות כיון שאני גם יודע "להתילדד" ולהגיד "לא רוצה", "לא מקובל" אך בסוף המציאות והרצון שלי שלא לשקוע ו"לגור" ברגש השלילי גורמים לי להתעשת ולהמשיך הלאה.
7-לא אחת אתה מביא משפטים מן המקורות, פירושי רש"י וכדומה. היכן זה מוצא אותך ומתחבר אליך.
בית הורי היה בית מסורתי בו היו קידוש וארוחות חג ושבת וגם נוסעים לביהכ"נ. אמנם זהו סוג של מסגרת אך זה היווה קונפליקט עבורי. סבי היה ספרדי חרדי ופלורליסט ועצם עין בכל שבת בצהרים כשסבתי יצאה לנסוע לבקר את אמה שהיתה גרה בשכונת התקווה בשבתות, או לדודי לצאת ולבוא כפי רצונם, ולא כפה את הלכות הדת על בני משפחתו למעט שמירה על המסגרת המשפחתית.כיון שהיה מוכר בקהילה בתל אביב ורבים שיחרו לפתחו היו רבנים שביקרו אצלם, וגם את סבתי, שאמרה לאחד מהם : " אני עולה למונית מנשקת את הדלת הימנית (צד המזוזה) מברכת את הנהג ושאר הנוסעים שנגיע בשלום, ומקיימת מצוות כבד את אביך ואת אמך, מה לא בסדר ...?"
בילדותי רציתי להדמות לחובשי הכיפות הסרוגות בהם ראיתי ערכים אחרים של חברה ואדם. ההתקרבות שלי למקורות היתה לאחר משבר שעברתי בחיי ב- 2003 ומתוך הרצון להיות במסגרת כדי לא להתפרק, כפשוטו. מאז השתנו לא מעט דברים, המסגרת הדתית עדיין שומרת עלי ואני מחזיק בה. אני מוצא המון חכמה בדת, עומק, סודות גדולים לחיים, סבלנות וסובלנות, וקבלה ואפשרות לשאול שאלות מבלי להיות עוין את הדת גם אם אני מערער על קביעות אלו ואחרות. והעיקר הוא, כי התורה (שבכתב ובע"פ) מכסה את כל תחומי החיים. לא כפיתי על משפחתי חזרה בתשובה או את המסגרת ההלכתית שאולי מתבקשת מתוך חזרתי בתשובה, ואפשרתי להם את החופש להגדרה עצמית של המסגרת ותכניה.
איני מחזיק מעצמי בקי בנבכי המקורות, ובכל פעם אני מתפעל מחדש ביכולת המפרשים לרדת לעומקי הבנה עצומים, שאיכותם וכמותם לא נתפסת בדעת הפשוטה אלא ניתנת להסבר כתוצר של רוח הקודש, שהנחתה את פרשנותם ויכולותיהם.
8-גאולת המשיח – מתי יבוא אם בכלל. מהי אמונתך לגביו.
איני יודע על המשיח יותר מכך שאמור מתי שהוא לבוא וכי זהו עניין מאוד קרוב שתלוי רק בנו, במעשינו, בעוצמת הכוונה האמונה. אני מאמין כי כל אדם, שעושה טוב לאחר ולו גם במעט מבחינתי כאילו הביא גאולה למקום. יש מבחינתי איזו תפיסה של ניהול והתנהלות בנושא. מחד מה שאומרים הרבנים המטיפים בדרשות השבוע והשבת בבתי הכנסת שהכול תלוי בנו ובמעשינו ואם לא נעשה כך אז "נו נו נו לכם !!! בגללכם לא מגיע משיח ולא יבנה ביהמ"ק" . ומאידך לא נדרש הרבה מכל אדם ואדם רק לעשות טוב לזולת, לאהוב אהבת חינם, לסייע במידת האפשר וכך כל אחד מביא גאולה לעצמו ולאחר.
9-תאווה, תשוקה, ואהבה – איזה משולש נוצר כאן?
(בחרתי בשילוש של ראיית הזוגיות) השילוש שנוצר כאן הנו, מעגל הצורך בחברת בן זוג, שמכיל את המושגים ומאפשר מקום ומימד וערך לכל אדם בחייו.
התאווה נתפסת בעיני כדבר שאינו נשלט כלל ומשול לאינסטינקט הישרדותי בסיסי, חייתי ופרימיטיבי, שמושרש באדם ויש ועדיין שולט בו. התאווה יש בה לתפיסתי "ח/קטוף" והיא שוללת הדדיות. התאווה גם מאוד קרובה לתשוקה וזהה לה, כשהכוונה היא לתשוקה מינית.
כתוב במסכת קדושין כי האשה "נקנית בשטר בכסף ובביאה" "ובביאה" נשמע להדיוט כפריצות וכיון, שכך מסולפת פרשנות הדברים לא המליצו על דרך זו חכמי ישראל.
במילים תשוקה והשתוקקות נדמה כי ובצליליה יש משהו עדין יותר, נשלט יותר. ההשתוקקות שגם שהמין בה, גולשת אל רגשות האהבה שהם לטעמי עמוד השדרה של כל אדם ומערכת ההפעלה שלו.
אין ביצה ותרנגולת לדבר מה מוביל למה התאווה להשתוקקות ואהבה או צירוף אחר כלשהו שמוביל לאחד המושגים אלא, אלו מצטופפים בתוך מעגל על פי מורכבות האנשים והרקע מהם באו וסולם הערכים לפיו הם חיים, וההתאמה שנעשית ביניהם לאיחוד שני מעגלים לאחד.
10-האושר – היכן הוא מסתתר ומהי הדרך להגיע אליו.
האושר הוא תעלומה אין דרך אחת להגיע אליו אלא כל אדם ודרכו מתווים את ההגעה לאושר הקרוב.רבים וטובים רודפים אחרי האושר במהלך שנות חייהם ולפעמים אינם רואים את אושרם שלהם כי קיים, אלא את אושרם של אחרים, ובמקום להנות משל עצמם מחפשים אותו בדרכים ובמקומות אחרים.
לאחרונה קראתי ושמעתי כי "האושר הוא האהבה של מה שיש לך ולא של מה שאתה רוצה להשיג". ובמידה רבה לאחר שהקדשתי לנושא זה זמן רב תוך שהבנתי שאני לא מאושר מחיי ועשיתי את השינויים המתחייבים מכך להבנתי. בכך, שהגדרתי לעצמי מה אני רוצה בחיים, מה חשוב לי, מה עוצר ובולם אותי, לאן אני רוצה להתפתח, ובעיקר כיצד אני רוצה להיות מאושר ואדם שמח, התחלתי להתקרב להגדרה זו מבחינת המלאות הפנימית שלי, כך שהתחברתי בעוצמה גדולה יותר לצד השמח שבי ובחוויה של תחושות שמחה והצלחה.
האושר הנו תוצר רחב הגדרה שיש לו פנים רבות שכלולות בו הצלחה, ומשפחה, עבודה, שמחה ומשמעות בחיים, בילוי, התנדבות למען הקהילה, אהבת חינם, נתינה ומתן בסתר, וקבלה של השונה, חופש ובחירה, עצמאות, ומחויבות ואחריות ועוד רבים אחרים. מערכת היחסים שאנו מנהלים עם כל אחד ואחד מאלו המושגים קובעת את אופי האושר, תוכנו, את עוצמתו ועוצמת חשיפתו, את משמעותו בחיינו. וזו תחושה סובייקטיבית מאוד ואישית מאוד כתרכובת שמרכיב האדם ממורכבותו, בין אם הלב הוא שמתווה את הדרך ונותן את הפקודות למוח או ההפך, בין אם ישר או עקום, בין אם יש בו 30% רגש 60% רציונאל ו-10% של ספקנות, בטחון עצמי, דימוי וכו' ובין אם בכל מידה שיבחר. הדברים הקטנים שעושים אותנו מאושרים מקבלים מקום של כבוד אינם מובנים מאליהם ומצטברים לתחושת אושר מלאה.
11-גורל – מה מקומו בחיינו לדעתך.
גורל, זה נוח להאשים אותו כשנופלים וזה נוח להחביא אותו כשאנו מעצימים את עצמנו, וקוראים לו "מזל בחיים" כשחווינו הצלחה שלא היתה ממש בשליטה ישירה שלנו.
הגורל, ככל דבר אחר בחיים יכול לנהל אותנו או, שאנו יכולים לנהל אותו. מבחינת התייחסות הגורל או הקארמה או כל ביטוי אחר באים לידי ביטוי בגוונם רבים ושונים במסגרות החיים השונות הן החילוניות והן הדתיות השונות. אני מאמין, כי יש להשאיר לגורל חלק קטן של החלטה עצמאית בחיינו וכי יש לנהל אותו, את רובו לפחות בכך שכאנשים עלינו לעשות, כל העת, לקום, ליזום, ליפול, ללמוד מטעויות ולקום שוב. להשאיר מרווח קטן של טעות כדי לא לקחת את כל האחריות על העשיה עלינו כי אז לא נשאר דבר לגורל להחליט עבורנו... ובגורל אני מכליל את מרווח הטעויות שאנו צריכים להשאיר, תנאים כאלו ואחרים, את הדברים שלא צפינו כשתכננו, את הפרטים הקטנים שבחיים שלא לקחנו בחשבון, את הפזיזות שלנו וכו וכו
12-אחריות – כמה ממנה עלינו לשאת על כתפינו אנו.
לעיתים יש בלבול בין אחריות לסמכות ומחויבות. אם אנחנו אנשים שמודעים לעצמנו ואנו מנהלים את סביבתנו בין אם בעבודה או במשפחה או בין עם חברים אזי האחריות במקרים רבים רוב רובה עלינו ומיעוטה על הסובב אותנו ותפקידנו הוא לנהל את הסביבה להאציל מסמכותנו, ובעיקר להפגין את מחויבותנו. עצם האצלת סמכות והפגנת המחויבות אינה מפחיתה מהאחריות האישית שלנו אלא מעצימה אותה כיון שקשורים בדבר גם אחרים שאולי ראייתם צרה יותר או יכולותיהם נמוכות יותר או אפשרויותיהם פחותות. ומתוך כל האמור אין להאציל אחריות אלא ניתן להתחלק בה עם בן זוג עם עמיתים עם מנהלים ועם חברים תוך הסכמה מראש.
13-ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – באיזו מידה המשפטים הללו מנהלים את חייך.
משפטים אלו בהחלט מנהלים את חיי אני מאמין שלכולם יש מקום, וניתן עם מעט תשומת לב והתחשבות לאפשר חיים ולחיות והסיפוק מהתנהלות כזו יוצרת ומשפיעה על הסובב אותי. זהו אידאל שקשה לעמוד בו, אני בחרתי בזאת ולפיכך, אני מתאמץ מאוד להתחשב ולחנך עצמי לאורם בהתנהלות שלי ברחוב בכביש בבית ובכל חברה בה אני נמצא. אני רואה זאת כחלק משליחות ויעוד אישיים לשמש דוגמה בהתנהלות זו. יחד עם זאת גם אני נופל לידי דפוסי התנהגות קודמים שלי "מצפצף" או צופר בכביש ומקלל לעיתים רחמנא ליצלן, וחותך ועוד מרעין בישין שהולכים ומתמעטים ב"ה.
14-מהו המוטו שלך לחיים.
חיה ותן לחיות, היה מאושר ושמח מהמקום בו אתה נמצא, אהוב את עצמך ואת סביבתך, היה איש של אמת ושקיפות מלאה.
15-ביצירותיך אני מוצאת פילוסופית חיים עמוקה ומבוססת למדי. מה הזיקה שלך אל המחשבה, חידודה, ואהבת החוכמה.
הכתיבה חידדה אצלי במשך השנים את עומק המחשבה והבנת עומקה וכוחה, את אהבת החכמה שבמילה הכתובה ואת ההתחכמות בשימושה, שמאפשרות לעצב אצל הקורא עולמות ומלואם. עצם ההתעסקות סביב משמעות של מילים, של חיפוש חרוזים ורמזים, כיון שלא הכל אני זוכר ואו נשלף מזיכרוני, מגביר את ההבנה של השפה את יכולותיה לבנות כמו גם להרוס.
מחד,יש במילה הכתובה אפשרות לכוון את הקורא בדיוק רב למקום בו הכותב רוצה להביאו, ומאידך ישנה אפשרות להביאו למקום של כאוס ובלבול מוחלטים, שהקורא לא ימצא את ידיו ורגליו. יחד עם זאת, טמונה סכנת נטישה של הקורא את הכתוב בשני המקרים, אלא אם הוא בעל אופי של חוקר שרוצה להתחקות אחר כוונתו של הכותב באם סקרן אותו מספיק. התעסקות סביב דו או רב משמעות של מילה או ביטוי יוצרים אצלי סיפוק רב ואושר גדול שבחדוות היצירה הבאה מתוך למידה עצמית ויצירת יש מאין, שהוא אישי ושלי. יתכן, שאחרים עשו זאת לפני עם אותה המילה וביטוי, והגיעו אתה לאותן תובנות, אך הדרך שאני עברתי כדי להגיע לזאת הנה שלי, ורק שלי, ועל זאת הסיפוק והאושר הרבים.
16-איך הגעת ל"דרך המילים" וכמה זמן אתה כאן אתנו.
הגעתי לדרך המילים בהמלצה של אחותי שאמרה " יש הרבה אתרים שמכילים כותבים וכתבים באינטרנט" וכך אני כאן מיני מחציתה של שנת 2008
17-בדף היוצר שלך כתבת שאתה בתחילת תהליך כתיבת סיפורים. שירה או פרוזה-איפה המקום המבוסס יותר שלך.
אני כותב שירה ופרוזה , ומתקשה עם סיפורים. התחלתי סיפור לפני כשנתיים ומאז נתקעתי ולא זורמת לי הכתיבה שלו. אמנם את (גלי צבי וויס) כתבתי לי בסיפור "הנשימות המהירות" – ע"פ משפט מעלום שם, כי אני הכותב המצחיק בדרך המילים אך אני לא מתאמן כנראה מספיק בעניין אולי בגלל הקושי אולי כי השירים והחריזה יותר זורמים לי. יש כנראה סוג של התמודדות מודחקת מאחורי זה.
18-בחר 5 מיצירותיך שאתה אוהב במיוחד ונמק מדוע בחרת דווקא בהן.
על אדן החלון - משקף את נוף ילדותי ונערותי באזור הבטוח בו עבורי כילד ונער וגעגוע לנוף ולאותנטיות של פעם
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=43947
החטיף - שיר נבואה או אזהרה שכתבתי שנתיים לפני שעשיתי שינוי משמעותי בחיי
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=46091
הכורסה הנצחית – שיר הומוריסטי על כורסאות הנוקשות בבתי החולים בהם ליוויתי את אמי לניתוחים שונים
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=43297
סברינה ליום האהבה – געגוע לעוגות של "קונדיטוריה פוני" מרחוב העליה פינת מרכז מסחרי (היום מטלון) בתל אביב בשנות ה 60', 70' של המאה הקודמת ולחווית השגת האגורות הדרושות (איסוף מעודפי מכולת) ומהאכילה שלה בהסתר בימים בהם היה נצבר הסכום הנדרש (סברינה עלתה בין 70 אג' לכ 1 ל"י בשנים 1970-1976)
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=59360
רכות צווארך – לטעמי אחד השירים המפותחים והיפים שלי שבהחלט מצביעים על כתיבה אבולוציונית
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=70501
