העזיבה
היא קצה רוח של מחשבה שחלפה,
האמירה היא סוג של אין קץ של היום שעבר,
המשפט הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע,
האהבה היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן -של חייו,
האשליה היא היופי בן מה שידעת למה בן מה שנשכח.
התאריך:29/9/2008
השעה:14:18
"דיי! עזוב אותי!!" צעק עלי דני "אני לא יפסיק
בחיים," השבתי לו והמשכתי לסטור על מצחו "אבל אתה מציק לי! אי אפשר
לראות במשך חמש דקות טלוויזיה בבית הזה כמו שצריך?!" צעק דני וזרק אותי מעליו
בעזרת רגלו. "אמאאאא ירוןןן מצייקקקק ליייי!!!!" נבח "ירון אולי
אתה יכול לעזוב את אחיך הקטן פעם אחת בשקט?!" השיבה בצעקה אמא מכיוון המטבח.
דני, אחי הקטן, זה שאני מגן עליו מכל, הג'ינג'י עם הלחיים הקטנות, זה שקורה לי 'אחי
הגדול' בכל פעם כשהוא צריך עזרה במשהו,
עכשיו הלשין עלי. "בחיים אל תלשין על אח שלך!" צעקתי עליו ובאתי לתת לו
עוד סטירה כשלפתע הרגשתי רטט בכיס מכנסיי, צלצול הטראנס שלי התנגן ו'חתול' הכלב
שלי התחיל לנבוח בצורה עצבנית. הוצאתי את הסלולר הכחול שלי מהכיס, פתחתי אותו "גובו"
היה רשום על הצג, מוזר אני לא מכיר שום "גובו" ולא זכור לי שהוספתי
מישהו כזה אי פעם לסלולר שלי "חתול שקט!" צעקתי ועניתי. חוץ מכמה נשימות
כבדות לא נשמע אליי איש, לפתע הסלולר החליק לי מהיד ונפל על השטיח החום, דני שם לב
לזה, הרים מהר את הסלולר מהשטיח, קם מספת העור החומה ואמר: "עכשיו אני ינקום
בך על כל הדברים המעצבנים שאתה עושה לי!" והחל לרוץ עם הסלולר במסדרון. "דני!
אני סופר לך עד שלוש, אם עד שלוש הוא לא אצלי ביד יקרה לך משהו איום ונורא!"
צעקתי בעצבים "אחד! שתים! שלוש!" והתחלתי לרדוף אחריו בבית.
נכנסתי לחדרו החשוך של דני "דני..? איפה אתה דני..?" לפתע נשמעה נפילה
חלשה מכיוון המרתף. רצתי מהר לעברו ואני רואה את דלת המרתף האפורה שלעולם איש לא
נגע בה פתוחה לרווחה ואת דני מסתכל לעבר מדרגותיה החשוכות. "אופסססס!!" צעק
דני ואז שם לב שהגעתי והוא הרכין את ראשו "מה עשית עכשיו?!" צעקתי עליו
"כל זה לא היה קורה אם לא היית מציק לי, וחוץ מזה דלת המרתף הייתה פתוחה מבלי
שום סיבה," השיב לי בבושת פנים " מה זה 'זה לא היה קורה אם לא היית מציק
לי?!' אתה קולט מה עשית עכשיו?! אתה יודע כמה הודעות חשובות לי היו לי בסלולר?!
אתה יודע כמה תזכורות חשובות היו לי בו?! אתה יודע בכלל עכשיו מזה להתחיל לכתוב את
כל התזכורות האלו שוב?! (אני בנאדם שאוהב מאוד להביא לעצמו תזכורות לעוד כמה
חודשים ושנים מהסוג של: "איפה אתה עכשיו?" או "נו אתה עכשיו על
האוטובוס בדרך לשדה תעופה?") ועוד הכי מעצבן שאתה משקר לי שאתה אומר 'שדלת
המרתף הייתה פתוחה מבלי שום סיבה?!'" הרמתי את היד בשביל להביא לו איזו סטירה
בגלל התנהגותו המעצבנת אבל הוא הצליח לחמוק ממנה וירד מהר במדרגות המרתף האפלולי
והמפחיד, זה שבחיים לא נכנסתי אליו. "לא דני! אל תרד לשם!" צעקתי לעברו, אבל הוא המשיך
לרדת במדרגות.
"דני?!,
דני?!, איפה אתה דני?" לא נשמע שום קול.
איפה המתג של האור במרתף הזה? העברתי את ידי על קיר המרתף עד שמצאתי אותו. הדלקתי
את האור. פיי כמה שנים לא נכנסתי לכאן, הכל כאן מלא אבק וקורי עכביש, אני זוכר שכשהייתי
ילד בקשתי מאבא שלי לרדת לכאן אבל התנגד בתוקף וכששאלתי אותו למה? הוא אמר לי שיש
במרתף שלנו את "מפלצת הזמן הבודדה." הוא סיפור לי שהיא כל הזמן מחליפה
צורות ומחליפה דמויות לכל מה שהיא רוצה להיות. מאותו רגע אני הפסקתי לבקש לרדת
למרתף, מעניין מה גרם לאבא באמת לספר לי את הסיפור הזה ולהכניס לי לראש את הצ'יזבט
המפחיד הזה.
אני עכשיו מחפש את דני, אבל יותר מדני אני מחפש את הסלולר הכחול והיפה שלי.
"סטראשש!" נשמע מכיוון ארון אחד. זה בטח דני מתחבא בתוך הארון הזה, התקרבתי
לכיוון הארון שהיה מסוג אלון עתיק ויפה. לפתע הארון התחיל לרעוד קצת. זה בטח דני.
שמתי ידיים על ידיות הארון ופתחתי אותו. לא היה בו כלום, חוץ מחפץ מרבוע קטן וכחול
שהיה מונח על רצפת הארון שדומה מאוד לסלולר שלי, אבל היה בו משהו שונה. הרמתי את הסלולר
מתוך הארון ופתחתי אותו. הסתכלתי "בהודעות" ולא היה שום הודעה, הסתכלתי
"בתזכורות" ולא היה שום תזכורת . יאללה איזה עצבים! בטח בגלל הנפילה הוא
נדפק, אבל עדין, התפריט קצת אחר, יש בו משהו מוזר, אולי על הצג רשום את שמי. והסלולר
נראה ממש דומה לשלי, אבל הוא לא. התפריט יותר חדיש פתאום, נראה כאילו יש אנימציה
יותר חדישה, בכללי נראה שזה לא באמת הסלולר שלי.
"ירון...מצאתי את הסלולר שלך.." נשמע אליי דני מאחוריי, הסתובבתי אליו
והוא יצא מתוך ארגז גדול שהיה מונח על הרצפה המרתף. הוא יצא מהארגז כשביד ימין שלו
הסלולר שלי.
"היי, זה הסלולר שלי!" הפעם רצתי אליו מהר יותר ומייד תפסתי אותו. משחתי
מידיו את הסלולר שלי, פתחתי אותו וכל התצוגה שלו נדפקה. לפתע הסלולר השני שמצאתי
התחיל לרטוט ועל הצג היה רשום "מעתיק מידע." הסתכלתי בסלולר שמצאתי
וראיתי שכל מה שהיה בסלולר הקודם שלי עבר אליו. דני בינתיים ברח מהמרתף וטרק אחריו
את הדלת. "מוזר," אמרתי לעצמי, התחלתי לדפדף בהודעות וכל ההודעות הועברו
לסלולר הזה, הסתכלתי ביומן תזכורות שלי וכל התזכורות היו שמה גם.
וואלה! איזה כיף! הכל עבר כאילו שום דבר לא קרה. נכנסתי לתזכורת שכתבתי לעצמי לעוד
שבוע. "תזכור לדבר עם עדן לגבי העברה לכיתה החדשה." כתבתי את זה לתאריך
2/10/08 שעה 11:30. לפתע שמתי לב לאופציה חדשה שנמצאת בחלון של ההודעה, אופציה בשם
"גע מקרוב", מעניין. לחצתי על האופציה מתוך סקרנות ו..
כלום לא קרה.
לרגע ההודעה נמחקה, הרמתי את עיניי מהסלולר וראיתי שאני לא נמצא במרתף יותר, הגעתי
איכשהו למסדרון בית הספר שלי באמצע ההפסקה. לפתע יד נגעה לי בגב, נרתעתי לאחור.
"כן ירון, רצית לדבר איתי," הסתובבתי לאחור ואני רואה שזה המחנך עדן.
עדן הוא בחור גבוה נורא, תמיד מסתובב עם חליפה השחורה אלגנטית, תמיד תראה בידו את
תיק העבודה השחור שלו, לפעמים נדמה לי שהוא גם ישן איתו. עדן הוריד את משקפיו
העבות מעיניו וצחצח את עדשתם עם מטלית לבנה שהוציא מכיסו ושאל שוב: "כן ירון,
על מה רצית לשוחח איתי?" התחלתי לגמגם בגלל הדבר שקרה לי הרגע. לא ידעתי איך
לעכל את זה. "א...א...אה..לא..לא יודע..הראש..כואב.. לי... לשתות מים אני
הולך!" גמגמתי לו ורצתי מדרכו.
רצתי מהר לבית, זה הדבר הכי הזוי שקרה לי בחיים, אין! זה חייב להיות חלום, אין מצב
שזה אמיתי, הסתכלתי שנית על הסלולר. הוא נראה רגיל לחלוטין. יכול להיות שזה נכון
מה שאבא סיפר לי? והסלולר שלי הוא בעצם "מפלצת הזמן הבודדה" ששנתה את
עצמה לסלולר שלי? ..לעעעע....לא יכול להיות שבאמת יש דבר כזה, זה מדע בדיוני מידי.
אני בטח הוזה או נמצא בחלום בהמשכים. הסלולר שלי צלצל, הוצאתי את הסלולר מהכיס, על
הצג היה רשום "גובו" עניתי.
"הלו..?"
"...."
"הלו?, מיזה ..? " אמרתי שנית.
"שלום ירון.." נשמע אליי מישהו עם קול דו מימדי.
"מי אתה? " עניתי לו
"היי ירון, שמי גובו, אני שדון, אני בעצם הסלולר שלך,
רציתי לשאול אותך שאלה, אפשר? "
"אולי.." השבתי
"תגיד ירון," אמר גובו
"אם הייתה יכול לשחק עם הזמן שלך, אם היית יכול להעביר את הזמן אחורה וקדימה,
ולהיות בכל מקום שתרצה רק בעזרת כתיבת הודעה פשוטה, היית עושה את זה?"
"כן..אני חושב.."
"אז אני נותן לך את האפשרות הזאת עכשיו. רק בתנאי אחד,"
"מה התנאי?"
"התנאי הוא שאני מביא לך לשלוט בזמן, אבל אני לוקח לך בתמורה משהו מעצבן
מחייך,"
"וואלה...משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה,"
"רק בדיוק איזה דבר מעצבן אתה לוקח?"
לא נשמע שום קול – השיחה התנתקה.
אני, בנאדם זהיר אני, לא השתמשתי בזה,
בטח יש איזה "אותיות קטנות." שהוא לא הביא לי לקרוא.
כעבור חודש:
לא נגעתי באפשרות "גע מקרוב", התמודדתי עם כל מה שקרה לי עד עכשיו,
אבל עכשיו, עכשיו אין מצב, הגיעו מים עד נפש. "חתול"- כלבי האהוב והצעיר
שלי נדרס ע"י מכונית. הוא רדף אחרי 'דיסק' הכלבה של השכנה מלמעלה בשביל 'להיאבק'
איתה, ונדרס כאשר ראה אותה במדרכה בצד השני של הכביש. הנהג כמובן ברח ישר מהאירוע.
אין, פשוט אין! אני חייב לחזור אחורה בשביל להציל אותו.
אני זוכר שרק הביאו
לי אותו, הייתי אז בן אחד-עשרה, ודני היה רק בן שש, הוא היה הכלב הכי חום והכי קטן
שראיתי בחיי. קראתי לו "חתול" על דמות מצוירת שנורא אהבתי.
אין! פשוט אין מצב שאני לא מציל אותו. מותו ישבור את לב אמא שגם נורא אהבה אותו.
אני עכשיו נמצא בחדר שלי. האם כדי לעבור בזמן בעמידה? האם כדי בישיבה? אני צריך
לקחת את הסיכון שאני עכשיו חוזר בזמן, ב"אפקט הפרפר" כל החזרות של
הגיבור בזמן עלו לו בסוף ביוקר. אני צריך לתכנן את זה טוב מראש, ולא להיות פזיז
בהחלטותיי.
אז ככה, הבנתי מה אני הולך לעשות, סתם כאב ראש. בפעם הקודמת שנסעתי בזמן לתיכון
פשוט הייתי אני, אז עכשיו כאשר אני אעבור בזמן אני אהיה בתוך הגוף שלי ואני פשוט
לא יוציא את חתול מהבית, מה שיגרום לכך שהוא לא ירדוף אחרי הכלבה של השכנה ולא
יביא למותו. הוצאתי את הסלולר מהכיס, נכנסתי ל"תזכורות" רשמתי את התאריך
של אתמול "24/8/09" שעה" 17:00". אני זוכר ששחררתי אותו בערך
בשעה חמש וחצי. רשמתי את ההודעה הזאת: "אני עכשיו שוכב בחדר שלי על
המיטה." אני לא בטוח כל כך אם שכבתי על המיטה בדיוק באותו הרגע אבל מה לעשות.
לחצתי "אישור"
לחצתי שוב פעם על התזכורת והפעם על האפשרות "גע מקרוב"
ההודעה נמחקה
הרמתי את עיניי מהסלולר ו..
הנה אני שוכב על המיטה בחדר שלי.
לפתע חתול קפץ עלי והתחיל ללקק אותי. "דיי חתול, דיי..אתה מדגדג!" חתול
עדין קיים. חתול התחיל לנבוח, ועשה לי סימנים שהוא רוצה לצאת מהבית. "לא, לא,
לא." אמרתי לו, "הפעם אתה לא תצא... אתה תשתין במקלחת, אם אני ישחרר אותך
עכשיו משהו לא טוב יקרה לך."
חתול הסתכל עליי עם המבט הזה שלו והתחיל לעשות קולות אבל אני ידעתי שאסור לי
להוציא אותו.
"אתה היום נשאר בבית."
חתול התבאס ויצא מהחדר. אחחח איזה מזל שיש לי את הסלולר הזה, אני צריך עכשיו לחכות
שתעבור החצי שעה הזאת ואז אני אחזור להווה שלי. "חתול, דיי! אתה מציק לי!"
נשמע פתאום הקול שלי מכיוון הסלון.
מוזר. קמתי מהמיטה בעדינות והלכתי בצעדים קטנים במסדרון לעבר הסלון "חתול!
דיי חכה עוד טיפה ואני אצא יחד איתך." נשמע שוב פעם הקול שלי. התכופפתי מעט
והצצתי בעדינות מהקיר ואני רואה אותי מאתמול יושב על הספה בבית ורואה טלוויזיה,
מה? איך זה יכול להיות? הרי שבפעם הקודמת נסעתי קדימה בזמן הייתי בתוך הגוף שלי.
חשבתי על זה מעט ונראה
לי שעכשיו הבנתי מה בדיוק קורה כאן, כאשר אני נוסע קדימה בזמן אני נמצא בגוף שלי,
וכאשר אני חוזר אחורה בזמן אני חוזר בתור כפיל של עצמי. אם אני לא טועה עכשיו אמור
להגיע האוכל שהזמנתי ואז חתול ינצל את המצב שהדלת פתוחה וככה יברח מהבית מה שיביא
למותו.
דפיקות בדלת הכניסה.
"שנייה אני פותח," עצמי מאתמול קרא וקם מהספה לפתוח את הדלת וחתול לא
מפסיק לקפוץ עליו. עצמי פותח את הדלת לשליח "שלום, כמה זה? שלושים-ושתים שקל
עם קולה נכון?" עצמי מסתובב כדי לקחת את הכסף שהיה מונח על הטלוויזיה והנה
חתול ברח. שיט! מה אני אעשה? הסלולר של השליח התחיל לצלצל ולעצמי נפל השטר של העשרים
שקל מאחורי הטלוויזיה בטעות. השליח סיים את השיחה והלך לעזור לו להזיז את
הטלוויזיה. טוב, זאת הזדמנות טובה בשבילי לרדוף אחרי חתול.
קמתי מהר מהרצפה וברחתי מהר מהבית. למזלי אני אחד המהירים בבית-ספר. רצתי מהר
במסדרון הבניין שלנו והתחלתי לרוץ למטה במדרגות. כשהגעתי לקומה השנייה ראיתי את
חתול מחכה שדלת הבניין תפתח לו בשביל שיצא. יש! אני עוד אספיק לתפוס אותו! המשכתי לרוץ
במדרגות לכיוונו ופתאום קרן השכנה מלמעלה פתחה את דלת הכניסה ונתנה לחתול לצאת יחד
עם 'דיסק' הכלבה שלה .שיט.
סיימתי לרדת את מדרגות הבניין, "היי ירון," אמרה לי קרן ששערה הבלונדיני
היה אסוף ופטמותיה הזדקפו להן מתחת גופיית הספורט הלבנה שלבשה ואני לא השבתי לה.
אלוהים יודע איך אני שם לב מהר לפרטים האלה גם ברגעים של לחץ. דחפתי את דלת
הבניין, המשכתי לרדוף אחרי חתול, אבל הפעם לכיוון התאונה שאמורה להיות, התאונה
שעדיין לא נוצרה.
אני רואה את חתול בכביש האחרון של חייו, הוא עובר באדום ודיסק הכלבה של קרן במדרכה
בצד השני. אני רץ אליו בשיא כוחותיי, אני רואה מכונית סיטרואן לבנה שמתחילה להתקרב
לכיוונו וחתול עוצר ומתבונן בה. אני כבר ממש קרוב אליו וגם המכונית ממש קרובה
אליו, חתול לא זז מהמקום ובוהה במכונית משומה!
"חתול תברח!" אני צועק אליו. הוא שם לב אליי ולא מגיב, המכונית כבר ממש
הולכת להתנגש בו
ואני גם במרחק של צעד ממנו!
ובשנייה האחרונה שהמכונית הולכת להתנגש בו אני קופץ עליו ומצליח לחמוק מהמוכנית
ולהעיף אותו מהדרך והוא ברח מהמקום. יש! הצלחתי להציל את חתול!
צפירות חזקות של משאית נשמעו לכיווני, אני מסתכל לעבר הכביש ורואה שמשאית עכשיו
הולכת להתנגש בי. אמאל'ה!! אני לא יודע מה לעשות. אני קופא במקום, כן! הסלולר יכול
להציל אותי. הוצאתי מהר את הסלולר מהכיס שלי, לחצתי תזכורות. הצפירות של המשאית
התחזקו עוד יותר והיא ממש קרובה אליי "ילדד!! תעזוב את הסלולר ועוף מהכביש!"
איש מבוגר צעק לי מהמעבר חצייה. אני לוחץ מהר תזכורות ומתחיל מהר לדפדף, הנה
תזכורת! אני לוחץ עליה, אני מתחיל להרגיש ממש כבר את מזג המשאית שהולכת למעוך
אותי.
אני לוחץ מהר "גע מקרוב" וממש במאייה שאני הולך להתגהץ על הכביש אני שם
לב שההודעה נמחקה. אני רואה שאני נמצא על דשא וליידי שיחים וחושך מסביב, אני שומע
דיבורים סביבי אני מסובב את ראשי ואני רואה שאני הגעתי לבניין שלי בשעות הערב ויש
התקהלות סביב כניסת הבניין, אני רואה שיש אנשים של מד"א ומלא שוטרים כאילו
לפני רגע היה פה מוות של מישהו לפתע הסלולר שלי נפל לי מהיד לשיחים, על ראשי יש
כובע גרב משומה. אני מסתכל בין האנשים ורואה אותי ואת קרן מדברים עם איזה שוטר שמן
אחד בכניסת הבניין והשוטר מסתכל עליי בחשד ואני שנראה משומה יותר צעיר מסתכל עלי
בחוסר הבנה מוחלטת, השוטר מגרד בראשו ואני נלחצתי מזה שיבואו ויתחילו לדבר איתי אז
התחלתי לחפש מהר את הסלולר בשיחים ומצאתי אותו ברגע. פתחתי את הסלולר שלי, לחצתי
על אחת התזכורות לעוד שבוע ימים, הסתכלתי על עצמי שנראה יותר צעיר ונעלמתי משמה. הרמתי את עייני מהסלולר וראיתי
שאני נמצא באוטובוס מסתכל לימני ורואה שאני יושב ליד חיילת שנרדמה לה על אדן
החלון.
~~~~~~
התאריך:29/9/2008
השעה:14:09.
לא הפסקתי להשתעל דקות ארוכות והפנים שלי שרפו פחות. אבל עכשיו אני צריך להיות בשקט
ולהפסיק את עוד מה שלא קרה "שתדע לך, ששום דבר לא זז בקלוט, במיוחד לא הזמן,"
נשמע אליי גובו מהסלולר. "אל תדאג, אני אשנה את זה." יצאתי מהארון אלון
העתיק שהיה מונח אז במרתף שלנו, וחכתי שהסלולר שלי ייפול כבר מהמדרגות.
אך זה לא קרה, הסתכלתי בשעון יד וזאת הייתה השעה שאמור שזה יקרה. אבל אני לא מבין!
זה אמור לקרות עכשיו. אני יעצבן את דני ואז גובו יתקשר אליי והסלולר יחליק לי מהיד
על הרצפה, דני שישב על הספה באותו הרגע ישים לב לזה, ייקח את הסלולר מהר, ירוץ
במסדרון, איכשהו ימעד כשיעבור ליד דלת המרתף שהייתה בלי סיבה פתוחה ובאותו הרגע הסלולר
יחליק לו מהיד וייפול לכאן.
אבל זה לא קורה! אני לא מבין מה השתבש. נראה לי אני יעלה למעלה בשביל לבדוק מה
הבעיה. עליתי במדגרות המרתף שלנו, פתחתי את דלת המרתף בדחיפה חזקה, והבית היה נראה
בדיוק כמו שהוא היה נראה באותו היום. הלכתי בשקט לכיוון הסלון, ראיתי את אמא במטבח
מבשלת משהו ואז נשמע הדבר שלו חכתי.
"אמממאא!! ירוןן מציייקקק לייי!" צעקתו של דני נשמעה מהסלון. "אחד!,
שתים! שלוש!" שמעתי את עצמי צועק ואני הבנתי שזה הזמן שלי לחזור מהר למרתף.
ירדתי מהר במדרגות והתחבאתי מאחורי הארון אלון העתיק ואז שמעתי קול נפילה למרתף "אופססס...."
שמעתי את דני אומר ואז הבנתי שזה הזמן שלי לא לתת לזה לקרות. הסלולר נפל בדיוק
לתוך ארגז גדול.
"לא דני!, אל תרד לשם!" שמעתי אותי צועק עליו ואת צעדיו המהירים של דני
יורדים במדרגות.
טוב, הגיע הזמן למהר. ורצתי מהר לכיוון הסלולר בניסיון לשים קץ לכל הטירוף הזה.
~~~~~~
התאריך:26/4/1984
השעה:18:36
"אני חושב שאני אקנה את הבית הזה," אמר אבי לעודי וטל.
"רציתי רק לדעת, למה אתם עוזבים אותו?" שאל בהתעניינות וניגש לכיוון דלת
אחת אפורה והוריד את הידית בשביל לפתוח אותה, אבל הדלת הייתה נעולה.
"למה הדלת נעולה?" שאל.
"אההה המרתף, הוא נעול מאז שאורי נעלם," ענתה טל אשתו של עודי
"מה? מדוע הוא נעול?" שאל אבי.
"כי אורי היה נוהג לבלות הרבה במרתף עד לפני שנעלם, אז החלטנו לנעול אותו,
הוא מביא לנו יותר מידי זיכרונות שקשה לנו לעמוד בהם," השיבה טל וחייכה
"אני מצטער, לא התכוונתי לדבר על אורי שלכם שנעלם כמה זמן עבר?"
"חמש שנים. רק תבטיח לי דבר אחד," אמר עודי שבקושי אמר מילה עד עכשיו
"אל תפתח את דלת הדלת הזאת, בבקשה, בשבילנו."
מה שגרם לאבי להסתקרן במה שיש במרתף.
התאריך:19/2/1986
השעה:00:01
זה קרה כשירון היה בן שנתיים.
היה זה ערב גשום במיוחד, אבי לבש את הסוודר האדום שלו, הוא היה עם מכנסיים כחולות
וארוכות וגרביים. היה נראה שהוא מוטרד, ראו את זה עליו כי הוא לא הסתפר והתגלח
הרבה זמן.
תמיד היה הוא היה מסתכל על דלת המרתף בהתעניינות עד טירוף, ומפנטז לעצמו מה יש
מאחוריה.
והיום זה היום. רחל קראה לאבי לבוא לישון ואבי השיב לה שהוא יבוא יותר מאוחר
למיטה.
אבי חיכה שרחל תירדם חזק כי הוא ידע שהיא לא רוצה שהוא יפתח את הדלת.
השעה 2:16 בלילה בדיוק.
אבי שם את פנס הראש שלו על מצחו והחל לפרוץ את הדלת עם המפתח שוודי
והדלת נפתחה בחריקה שצמררה לו את העצמות.
אבי הדליק את פנס ראשו החזיק את המעקה הרעוע והחל לרדת במדרגות לאט, לאט
"אכן לא היו פה מלא שנים." אבי אמר והשתעל בגלל האבק שהיה מוצף במרתף.
התחיל אבי להסתובב במרתף שהיה עמוס בחפצים כמו ארונות ארגזים תמונות וכ"ו..
"הפנים!!" נשמע לפתע מישהו צועק משום מקום. "מי זה?!" אבי שאל
והחל לרעוד.
"בן - זונה!" נשמע אותו קול צועק שנית. לאחר מכן נשמע קול חריקת דלת
ארון נפתחת וצעדים של מישהו שיוצא ממנה. "אורי, זה אתה?!" שאל אבי ובידו
תפס בחוזקה את המפתח שוודי. נשמעו צעדים לכיוון אבי "לך מפה! יש לי מפתח שוודי
ביד ואני לא מפחד להשתמש בו!" צעק אבי והצעדים התקרבו אליו יותר ויותר מהר.
אבי שהיה מובהל החל לרוץ אבל נפל על הרצפה כשנתקל בחפץ שהיה מונח עליה. הצעדים
התקרבו אליו יותר ויותר. אבי החל לזחול לאחור בפחד ואז הצעדים פסקו והתגלה לאבי בן
אדם מפחיד עם פניי צלקת "אתה אבי?!" שאל 'פניי צלקת' שהיה מולו אבל אבי
קפא במקום ולא הגיב "לא אחזור על זה שנית, אתה אבי?!" שאל 'פניי צלקת'
"כ..כן אבי, מי, מי אתה?!" גמגם ודמעות ירדו מעיניו "אני מפלצת
הזמן הבודדה שחייה במרתף," השיב. "תקשיב!" אמר "אני לא רוצה
שאתה ובני משפחתך, ובמיוחד ילדך יכנסו אי פעם למרתף הזה!"ולאחר מכאן הוציא
מהכיס שלו משהו מרובע וכחול חיכה שנייה, הסתכל על אבי במבט מפחיד ונעלם.
דני קם וברח מהמרתף. תוך כדי שהוא מתנשף סגר את דלת המרתף ונעל אותה,
נכנס למיטה וחיבק חזק את רחל.
"מה קרה אבי?, אתה מתנשף נורא חזק.." שאלה רחל.
"כן. שמעי, פתחתי את דלת המרתף, הייתי חייב, מצטער, בואי נחזור לישון,"
ענה לה וסובב את גופו והפנה לה את הגב "אתה מתנשף כאילו ראית שמה מפלצת,"
השיבה רחל
"בואי פשוט נרדם וזהו." ענה אבי וצלקותיו של זה שראה הדהדו בו.
~~~~~~~
התאריך:25/1/10
השעה:15:10
התקבצנו על הספה
כשאנחנו מכוסים בפוך בביתו של אורן שנמצא במרכז רחוב בן יהודה בתל אביב, יום חורפי
היום. אנחנו יושבים על הספה בדירה שלו כשאני באמצע ומימני יושב לו אורן ומשמאלי רפאל,
אנחנו רואים את הסרט 'ספרות זולה' "טרנטינו יודע לעשות סרטים," אמר רפאל
"כן," השיב לו אורן. לרפאל היו נשימות חזקות ועל זקנו היה קצת פופקורן
והפוני השחור שלו שתמיד אפיין אותו היה מכוסה בכובע צמר כחול שלבש. אורן לבש חולצה
קצרה, אף פעם לא קר לו, אפילו בחורף. אולי בגלל שהוא שמן.
לפתע שמעתי פיצוץ
אדיר מבחוץ וכל הבית החל לרעוד והטלוויזיה נכבתה "מה קרה?!" צעקנו ביחד,
אורן הסתכל מהחלון "בואו תראו, יש עשן ומלא אנשים בורחים בבהלה!" אני ורפאל
הבטנו דרך החלון וראינו אמת, "היה פיגוע," אמר רפאל ואני הצטמררת. רפאל הסתובב
והתחיל לרוץ מהבית "תעצור!" צעקתי עליו והוא לא התייחס אליי ועזב את
הדירה ואני ואורן התחלנו לרדוף אחריו.
כל האנשים מסביב היו שכובים על הרצפה וחלקם הגדול בכה, "הילד שלי היה
שמה!!" שמעתי אישה מבוגרת צועקת ושוטר תופס אותה חזק, המשכנו להתקרב לאוטובוס
וככל שהתקרבנו יותר ראינו אנשים פצועים על המדרכה כשעל גופם דם.
הגענו לאוטובוס
שהיה מפוצץ לגמרי, אני השתתקתי, הרגשתי בחילה ונפלתי על הכביש.
אורן עצר ושאל אותי "מה קרה?" רפאל המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס בשביל
להסתכל יותר מקרוב. "לא ילד!, אל תתקרב לשמה!" צעק אליו שוטר מבוהל
ועצבני, אבל רפאל המשיך לשמה
"אללה וואכבר!!!!!" נשמע מישהו צועק. והכל נהיה כל כך שקט פתאום, הכל
קפא.
אני נעמדתי כשלפתע שני ארנבים לבנים באו משום מקום וקפצו לי על הרגלים,
אני הרמתי אותם והסתכלתי עליהם בעיניים כשפתאום נוצרו להם על הפרווה שני כתמים
אדומים שהתפשטו מהר נורא והפכו אותם לאדומים לגמרי. הארנבים האדומים קפצו לי
מהידיים והחלו לנתר לי על הכיס שבו היה מונח הסלולר, אני הוצאתי אותו מהכיס, תמונה
של חבר שלי רפאל כשהוא מחייך והפוני שלו מפוזר באוויר הייתה על הצג, מוזר אני לא
זוכר ששמתי אותה אי פעם. לפתע התמונה נהייתה אדומה, בלי שום סיבה לקחתי את הסלולר
וזרקתי אותו על רצפת הכביש, הארנבים האדומים התחילו לקפוץ על חלקי הסלולר שנשבר
לרסיסים, חור שחור נוצר בן רגע מתחת לרגליי ואני נבלעתי לתוכו והתחלתי ליפול
ועצמתי חזק את עיניי.
"ירון? ירון בבקשה תתעורר!" נשמע קולה של אמא משום מקום.
פקחתי את העיניים וראיתי את דמותה של אמא שלי במטושטש, "איפה אני?"
שאלתי
"ירון?! ירון אתה ער סוף סוף!" צעקה אמא בשמחה וחבקה אותי בגופה החם
והחלה לבכות וכל האיפור השחור שהיה מתחת לענייה החל לנזול "איפה רפאל ואורן?"
שאלתי.
אמא שתקה, ליטפה את שערותיי שהיו ארוכות פתאום. "אמא? כמה זמן אני שוכב
ככה?"
"בערך חמש וחצי חודש." ענתה. "מהה?! חמש וחצי חודש?! מה קרה כל
הזמן הזה?! אמא למה את לא אומרת לי מה קרה לרפאל ואורן?!" שאלתי בהלם
"חכה רגע," אמרה אמא, קמה מהכסא והלכה לקרוא לרופא "אמא?!?! מה קרה
להם?!?!" המשכתי לצעוק לעברה. הרופא הגיע מהר "תירגע," הוא אמר הוא
לקח פנס והאיר לתוך עייני. "אתה יודע כמה זמן אתה שוכב ככה?" שאל הרופא
שהיה זקן "אממ.. חמש וחצי חודש?" עניתי בחוסר בטחון "כן, חמש וחצי
חודש מאז הפעם האחרונה שהתעוררת ונרדמת שוב, אבל בכללי עשרים וארבע שנים,"
השיב הרופא ולחץ על ראשי בעזרת אצבעותיו הקרות "מה עשרים וארבע שנים? ומה עם רפאל
ואורן? ואיפה הסלולר? שלי?" שאלתי והייתי מפוחד ומבולבל "ירון,"
אמרה אמא וליטפה את ראשי "אין שום רפאל, שום אורן, ואף פעם לא היה לך סלולר,
הכול חלומות רעים שנוצרים לך." "אמך צודקת," המשיך אותה הרופא הזקן,
"הכול רק חלום, שום דבר לא אמיתי,"
"אתה כל הזמן מתעורר מאוד עולם, אומר לנו משהו לא הגיוני וחוזר לישון ואז
מתעורר עם משהו חדש וחוזר לישון וככה הלאה," "אני לא מבין..." השבתי
להם וחשתי בלבול. אמא והרופא הפכו מטושטשים והגיע מישהו משום מקום מאחוריהם, לא יכולתי
להבחין מי הוא כי גם הוא היה מטושטש אך משהו בפניו הזכיר לי את רפאל. היה נראה שאמא
והרופא בכלל לא מבחינים בו. הוא פרס מגבו כנפיים ולחש: "ירון, עדיין לא סיימת
את חלומך, תחזור לישון." עייני נהפכו לכבדות ונרדמתי.
הרגשתי שאני נופל ושאין לי שליטה על זה "ירון, ירון בבקשה תתעורר," נשמע
קולה של אמא משום מקום שנית. פקחתי את העיניים באטיות, הכול היה מטושטש. ראיתי את
אמא שלי בעיניים אדומות ומלאות דמעות והיא נראתה יותר הגיוני ממה שראיתי אותה לפני
כמה דקות, השער השחור שלה היה אסוף ומעיל שחור על גופה. "ירון אתה התעוררת! דוקטור?!
דוקטור?!" אמא צעקה והרופא בא מהר.
"מה קרה לרפאל ואורן?" שאלתי. אמא בכתה ואמרה שאורן הצליח לצאת מזה, אבל
רפאל היה קרוב מידי לפיצוץ השני שהיה באוטובוס", " מה, איך זה יכול
להיות? בעיניי ראיתי שהאוטובוס כבר היה מפוצץ," "כן, המחבל השני הגיע
משום מקום ופצץ את עצמו." הרופא הגיע עם פנס והאיר לי באישון העין איתו
והתחיל לגעת לי ברגלים ובידיים ושאל אותי אם אני מרגיש אותם, עניתי בחיוב. הרופא
אמר שהכל בסדר אצלי ובעוד כמה ימים של מנוחה אצא מהבית חולים.
דני, אבא, סבא וסבתא נכנסו לחדר והתחילו ותחילו לחבק אותי ולשאול אם הכל בסדר וכל מיני
שאלות כאלה ואז גם נכנסו החברים מהכיתה והמורה שלי, ובקיצור הייתה לי חגיגה בחדר.
התחלתי לבכות שחשבתי על רפאל. בקשתי מכולם לצאת ורק מאמא להישאר,
שאלתי אותה מה בקשר לסלולר, והאם הוא נהרס בפיצוץ? היא השיבה שהוא לא נהרס והוציאה
לי אותו מהתיק שלה. ביקשתי ממנה גם לצאת מהחדר כי אני רוצה קצת להיות לבד, והיא
יצאה. הדלקתי את הסלולר. "טוב, זה קרה בתאריך 25/1/10 בשעה 15:18 בצהרים
בערך, אם אני לא טועה צפיתי בסרט. אני צריך לחזור בזמן ולמנוע מרפאל להתקרב
לאוטובוס השני, וגם יש לי תוכנית טובה לעשות את זה.
הסלולר נדלק, לחצתי על "תזכורות" ירדתי לתאריך ורשמתי את השעה 14:30,
אמרו בחדשות שזה היה בקו שלוש והמחבל כנראה עלה לאוטובוס בתחנה שליד הקניון מבלי
שאף אחד ישים לב. רשמתי את ההודעה הבאה: "אני נמצא בתחנה שלוש ליד הקניון
ומחכה לאוטובוס עם מדים של שוטר". לחצתי על אישור, לחצתי שוב פעם על ההודעה
ואז על "גע מקרוב."
הרמתי את פני מצג המכשיר והנה אני, בגשם החזק, מחכה בתור לעלות על האוטובוס, אני
סורק את האנשים סביבי ואני לא רואה אף אחד שנראה לי כחשוד, אני ממשיך לסרוק את
הסביבה שלי, ואת האנשים יותר לעומק. ואז אני מבחין באחד שנראה לי כחשוד, הייתה לו
חזות מזרחית ערבית והיה קצת שמנמן, על פניו היו משקפי שמש שחורות גדולות שכיסו את
עיניו וחלק ממצחו, הוא לבש בגדים שנורא מעידים שהוא לא מכאן, והכי חשוד זה היה
התיק השחור שהוא החזיק בידו. הוא היה בסוף התור אני נגשתי אליו, ובקשתי ממנו להתלבות
אליי בבקשה לצד לצורך בדיקה ביטחונית שגרתית.
הוא סירב והחל לקלל אותי בערבית, אני בקשתי ממנו שנית להתלבות איתי לצד ולאחר מכן
הוא ענה בחיוב ובא אחריי. הלכנו למן סמטה שהייתה באזור ובקשתי ממנו שיפתח את התיק
השחור שלו. הוא התחיל להגיד לי דברים לא מובנים בערבית ואני צעקתי אליו שיפתח את
התיק שלו!
הוא פתח באטיות את התיק ולא היה בו כלום חוץ מכמה בגדים מוזרים. בקשתי ממנו
להסתובב בשביל שאוכל לבדוק אותו, אבל הוא התנגד והחל להתעצבן, אמרתי לו שככה זה
המצב הביטחוני ושאני חייב לעשות את זה. הסבתי את מבטי ממנו רק לרגע בשביל לבדוק אם
יש מאחורי מישהו וכשהחזרתי את מבטי עליו הוא הביא לי בוקס חזק לפנים אני נפלתי אל
תוך שלולית ענקית והוא החל לברוח.
התאוששתי מהר מהבוקס והתחלתי לרוץ אחריו, אני יצאתי מהסמטה ואני רואה שאנשים עולים
על האוטובוס כשבניהם עומד לו איש עם כפייה שחורה הלובש הרבה מעילים עולה על
האוטובוס. אין! זה חייב להיות המחבל! התחלתי
לרוץ מהר לאוטובוס אבל זה היה מאוחר מידי, האוטובוס התחיל בנסיעה שלו, ראיתי ניידת
של משטרה שישבו בה שני שוטרים ששתו קפה באדישות, רצתי אליהם מהר ואמרתי להם שעל
האוטובוס הזה עלה כרגע מחבל שהולך לפוצץ את עצמו בו. הם מייד נתנו גז אחריו ועצרו
את האוטובוס. יש! חשבתי בעודי רץ לכיוון האוטובוס, ראיתי את שני השוטרים עולים על
האוטובוס, הסתכלתי על מספר האוטובוס וראיתי שהם עלו בטעות על קו חמש! שיט לא! רצתי
מהר לניידת שלהם והתחלתי לנסוע אחרי קו שלוש, אבל היו פקקים, ועוד מעט הוא יגיע
לתחנה שהוא יתפוצץ בה. שמתי את הסירנה והתחלתי לנסוע מהר על המדרכות תוך כדי שאני
מצפצף לכל עבר.
הגעתי לאוטובוס, שנסע וצפצפתי לו שיעצור. האוטובוס נעצר, הורתי לנהג לפתוח לי את
הדלת ואז ראיתי אותו, ראיתי את המחבל המתאבד, עומד לו בן כל האנשים. ליבנתים הגיעו
עוד ניידת לאוטובוס, כנראה שהשוטרים דיווחו להם על זה. הם נכנסו לאוטובוס, אני
צעקתי לכל האנשים לברוח ממנו, ראיתי את המחבל מכניס את ידו לכיס, אמרתי לשוטר שיש
על הבנאדם הזה פצצה. השוטר ירה לו בדיוק בין העיניים והרג אותו בזמן. האוטובוס
נהיה ריק מאנשים, גם הנהג ברח בבהלה. אני הלכתי למחבל שמת, הכנסתי את ידו לכיס ואכן
הרגשתי מתג, הורדתי את מעילו לאט, לאט ואכן היה עליו פצצה, איזה מזל שהצלתי מהר את
המצב. יצאתי מהאוטובוס, הניידות האחרות עם החבלנים וגופי תקשורת הגיעו והזיזו את
כל האנשים מהאוטובוס. ואז נזכרתי, נזכרתי שבעצם היה עוד פיצוץ, ועכשיו זה יותר
מסוכן עם כל ההמולה שנוצרה כאן סביב האוטובוס. התחלתי לרוץ בשביל לנסות ולהבחין גם
במחבל השני שצריך לבוא, פתאום ראיתי אותי רפאל ואורן רצים לכיוון האוטובוס. בטח הם
שמעו את כל הרעש בחוץ והלכו לראות על מה המהומה. ראיתי אותי מועד ונופל ואורן נעצר
בשביל לעזור לי לעמוד אבל רפאל המשיך לרוץ לכיוון האוטובוס. "ילד תעצור
בצדד!" צעקתי לעברו והוא התעלם והמשיך לרוץ לכיוון האוטובוס כשלפתע אני רואה
את המחבל שנתן לי מקודם את הבוקס בסמטה בכל ההמולה. רצתי לעברו בשיא כוחי, הוא
התחיל ללכת גם ליד האוטובוס, הוא בטח רוצה לעשות מגה פיצוץ. אני המשכתי לרוץ
ונתקלתי באנשים שבאו מולי. הוא היה כבר ממש וקרוב לאוטובוס, הכניס את ידו לכיס,
אני הוצאתי מהר את האקדח מכיסו של השוטר שהיה ליידי "היי מה אתה עושה?!"
הוא צעק אבל אני המשכתי לרוץ והתחלתי לירות לכיוון השמים "יש עוד מחבל,
תברחו!" ושנייה אחרי זה כולם התחילו לברוח מהאזור מהר ואני רצתי לכיוון
המחבל, הוצאתי את הסלולר מהכיס, לחצתי מהר על "תזכורות" ובלי שום סיבה
הגעתי לתאריך 19/2/1986, הסלולר כנראה נדפק או משהו כזה. חרבשתי משהו בהודעה לחצתי
על "אישור" והייתי בהיכון על "גע מקרוב".
רצתי במהירות למחבל ויריתי לעברו, כנראה אחד מהכדורים פגע בו והוא נפל ארצה,
אני המשכתי לרוץ לעברו וראיתי שהוא עדיין מזיז את גופו. אני כבר הייתי ממש לידו
והתחלתי לראות את הדם שהתחיל לרדת לו מהבטן, "חשבת שתצליח להתפוצץ ולהרוג
אלפי אנשים אה?" אמרתי לו וכיוונתי לעברו את האקדח ויריתי אבל לא יצא שום
קליע כי נגמרו הקליעים "אולי אלפי אנשים לא, אבל אותך כן," הכניס את ידו
לכיס אני שמעתי מן צליל הסלולר היה בידי וברגע שה הצליל נכנס האווירה התחילה
להתחמם והכל פתאום נהיה 'סלואו-מושן'- ממש כמו במטריקס- ראיתי איך האש יוצאת מגופו
ופניי התחילו לשרוף ובשנייה האחרונה לחצתי על הכפתור בסלולר והצלחתי להעלם משם.
הגעתי אל תוך מקום חשוך וצר ופניי שרפו מאד "הפנים!" צרחתי, "בן –
זונה!" צעקתי ומשכתי את ידיי קדימה ודלת הארון בו הייתי תקוע נפתחה בחריקה, "אורי,
זה אתה?" נשמע אליי קול שהיה נורא מוכר, קול שמזכיר לי את אבא שלי. פתאום מכל
החשכה הזאת ראיתי אור של פנס שבא משום מקום לכיווני, הלכתי לכיוון האור, "לך
מפה! יש לי מפתח שוודי ביד ואני לא מפחד להשתמש בו!" צעק הקול שהיה נשמע כמו
אבא. נראה לי שחזרתי בזמן לפעם הראשונה שאבא שלי הגיע למרתף, ראיתי שעל שידה אחת
יש מסכה של גורילה אבל לא לבשתי אותה כי פניי שרפו. אבא גם ככה לא יזהה אותי. לפתע
שמעתי צעדים של ריצה ולאחר מכן נפילה, התקרבתי מהר למקום וראיתי שזה באמת אבא שליו
והוא נפל. "אתה אבי?" שאלתי אותו. אבא קפא במקום ולא הגיב "לא
אחזור על זה שנית, אתה אבי?!" צעקתי, "כ..כן אבי, מי, מי אתה ?!"
גמגם אבא וראיתי נזלו מעיניו מפחד "אני מפלצת הזמן הבודדה שחייה במרתף",
השבתי לו בשביל להפחיד אותו עוד יותר "תקשיב!" צעקתי לעברו "אני לא
רוצה שאתה ובני משפחתך, ובמיוחד ילדך יכנסו אי פעם למרתף הזה!" הוצאתי את
הסלולר שהיה בכיסי ואחזור לתאריך של בדיוק מתי הכל התחיל והפעם אני אגרום לעצמי
לקחת את הסלולר הנכון ואז כל הסיוט הזה ייגמר בשבילי והמציאות תבנה על פי איך שאני
כיוונתי אותה.
לחצתי 'תזכורות'
לתאריך:29/9/08
השעה:14:09.
רשמתי "אני בתוך הארון במרתף"
לחצתי "אישור"
הבטתי שוב בפניו של אבי שהיה מפוחד על הרצפה
ולחצתי "גע מקרוב".
התאריך:
29/9/08
השעה: 14:20
אני רץ לעבר הארגז
שבאמצע המרתף, ודני יורד מהר למטה בשביל להתחבאות בו,
אני כמעט ומגיע לארגז דני הספיק להגיע ואני מהר רצתי והסתתרתי מאחורי פסל כלשהו,
אני השני גם ירד במדרגות והדליק את האור, אני התכופפתי למטה וחכתי לראות מה יקרה.
"וואי, איזה מעצבן דני הזה." לחשתי ולפתע כל העולם קפא והסלולר התחיל
לרטוט וגובו נשמע מדבר בקולו הגבוה: "זוכר שאמרתי לך שאני אקח משהו מעצבן
מחייך בתמורה לשירותיי?" גובו שאל "נראה לי," השבתי בחשדנות "אין
נראה לי, אתה הסכמת. הכול מוקלט ירון" השיב גבי והשמיע לי הקלטה שלי
"וואלה...משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה." "היי! אני לא ידעתי למה
אתה מתכוון שאמרתי לך את זה!" צעקתי "זה החוזה שלנו, עכשיו אני אקח ממך
משהו מעצבן מחייך וככה השירות שלי איתך הסתיים וכך גם החוזה." אמר לי גובו.
"מה? אני לא מבין? מה זאת אומרת?" שאלתי.
הסלולר התחמם מאד בידי והתפוצץ, מתוכו יצא מן עשן סמיח שיצר באוויר צורה של שד
מפחיד, ונעלם. נעשה לי קצת שורף בעיניים, אז עצמתי אותם לשנייה בשביל לגרד ולרגע
שמעתי את המנחה בטלוויזיה, פקחתי את עייני מהר וראיתי שאני יושב על הספה בבית שלי
וצופה בטלוויזיה מול התוכנית שאני אוהב. הסתכלתי על השעון יד שלי וזה הראה לי
שהשעה בדיוק 14:18, הסלולר הכחול והרגיל שלי היה מונח על הספה, פתחתי אותו וראיתי
שהתאריך הוא 29/9/08, מוזר.
אני מרגיש בסדר והכל, והתוכנית האהובה עלי על המרקע אך פניי עדיין קצת שורפות,
נגעתי בפנים והרגשתי שהעור שלי מחורר, הסבתי את מבטי לתמונה המשפחתית שלנו מהחופשה
האחרונה שלנו בספרד שהייתה מעל הטלוויזיה והיא נראתה קצת שונה,
לקח לי כמה רגעים להבין שמה שהיה חסר בתמונה ובהרגשה הכללית שלי זה דני!,
דני לא מצולם בתמונה הזאת! מייד חששתי שמשהו רע קרה לדני. צעקתי "אמא!!"
"מה קרה ירון" צעקה אמא ובאה מכיוון המבטח, "מה קרה לפנים שלי? מה
קרה לדני?!"
אמא התכופפה אליי ונגעה בעדינות בפנים שלי "בטח התרופות טשטשו אותך. זה היה
כשהיית ילד קטן מאד, בערך בן חמש. פתחת את דלת המרתף ולפתע התחוללה שרפה גדולה
בתוכה ופינך נכוו," הייתי בהלם וקבלתי צמרמורת בכל הגוף "ואיפה דני אבל?
איפה בנך השני?!"
"אין בן שני חמוד..יש רק אותך," אמא השיבה וליטפה את ראשי. "דיי,"
השיבה אמא בעצבים "חשבתי שעברנו את זה! אחיך שהיה אמור להיוולד בסוף לא נולד,
אתה לא זוכר?, שהיית נורא קטן קפצת על בטני בטעות וזה גרם לי להפלה" " מה?,
על מה את מדברת?" ואז נפל לי האסימון .
נזכרתי שאמרתי במרתף לפני שחזרתי בזמן "שדני מעצבן אותי," וזה היה העסקה
שלי עם גובו, שהוא ייקח מחיי דבר מה שמעצבן אותי. אני השתתקתי, לא ידעתי מה לעשות האם
ככה זה הגורל של דני? לא להיוולד? אני יודע שיום אחד אני אמצע דרך בשביל להשיב
אותו ואת פניי חזרה.
לא יודע איך,
אבל אני יצליח.
העזיבה היא קצה רוח של מחשבה שחלפה,
האמירה היא סוג של אין קץ של היום שעבר,
המשפט הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע,
האהבה היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן -של חייו,
האשליה היא היופי בן מה שידעת למה בן מה שנשכח.
cכל הזכויות שמורות לשי טירי.
