זה היה בשעת צהריים מאוחרת,ביום חמישי, כשדוד,לוחם באחת היחידות המובחרות של צה"ל התיישב על קו 164 בדרכו חזרה הביתה. הוא היה עייף,רעב,מלא געגועים לאוכל של אמא ויותר מכל צמא לראות מיטה נורמלית עם סדינים נקיים שמחכים לו בבית, אחרי שסגר חמש שבועות ברצף בגלל ריתוק שקיבל על שנרדם בשמירה בעת תרגיל חטיבתי חשוב. דוד היה כמו רוב החיילים שחוזרים הביתה מהצבא,רק יותר עייף מכל אחד מהם ברמה שלא ניתן לתאר אותה במילים. דוד התיישב בקדמת האוטובוס,במקומות שמסומנים לאנשי ביטחון,ותוך פחות מרבע שנייה נרדם עם הנשק בין הרגליים.
הוא לא ציפה למה שקרה אחרי זה.
אורטל, תלמידת כיתה ב' בבית-הספר הממלכתי "חוף-ים" עלתה לקו 164 אחרי יום לימודים ארוך. אורטל הייתה ילדה יפה. היו לה שתי קוקיות שאמה הייתה קולעת לצמה אחת ותווי פניה היו נראות בעיני רוב האנשים כתווי פנים של מלאך קטן. אורטל נראתה כמו כל ילדה שעולה לאוטובוס בגיל זה-עם תיק יותר גדול ממנה שנסחב על שני גלגלים שמחוברים למוט. כשהעבירה את הרב-קו שלה, היא המשיכה לזמזם את השיר שכרגע הפסיקה לשמוע-בשביל להגיד שלום לאבנר הנהג שמסיע אותה מדיי יום ביומו בדרך חזרה הביתה, וחשבה על איך עבר עליה היום בבית הספר. אורטל הייתה נוסעת קבועה בקו 164 והיא הייתה רגילה לשבת מקדימה,איפה שאמה אמרה לה לשבת כל הזמן,ליד אבנר הנהג שהוא"לא בן-אדם זר וצריך להגיד לו שלום ותודה כל יום" לפי מה שאמה לימדה אותה. אורטל התיישבה מקדימה,בכיסא הבודד שהיה ליד האיש המבוגר עם הרובה,שנראה כאילו יש לו שני פנסים כחולים מתחת לעיניים. אורטל לא חשבה שבעוד מספר דקות יקרה דבר שהיא לא תשכח בחיים.
חזי,יועץ פרסומי כבן חמישים, חזר מהעבודה ברכב שלו בדרך-כלל,אבל בגלל שהיה לו פנצ'ר בגלגל,הוא נאלץ להסתפק בקו 164 המפוקפק,שלפי חזי "סתם עושה סיבובים מסביב לעיר ואחרי שעה רק מגיע לתחנה המרכזית". חזי היה מוטרד מהאולטימטום שהציבו לו במקום עבודתו,בו נאמר לו שהוא צריך לוותר על כמחצית ממשכורתו למען רווחת יתר העובדים, בעקבות השביתות במשק והמצב העגום שאליו נקלעה החברה,או שהוא יפוטר. גם חזי כמו קודמיו לא ראה את הנולד בזמן שהיה שקוע במחשבותיו כאשר תפס את המקום האחרון שהיה על האוטובוס-שורה ראשונה מצד ימין,ואף לא העלה על דעתו שדבר כזה יקרה לו.
בשעה 15:00 נכנס לאוטובוס אדם מבוגר, כבן 85, אוחז במקל ובקושי מדבר עברית. האיש מיד חיפש מקום להתיישב בו אך ראה שהמקומות תפוסים.
אט אט,הוא החל לסרוק את האוטובוס ולנסות לחדור במבטים אל עיניהם של האנשים שישבו בשורה הראשונה,על-מנת שהם יפנו לו את המקום.
כאשר האוטובוס החל לנסוע, הזקן הרגיש אי יציבות ברגליו,אך הספיק לתפוס במוט האחיזה כדי שהוא לא יפול.
הזקן סרק את הסביבה בשקט. הוא ראה את החייל,ולא היה לו נעים לבקש ממנו שיקום משום שהחייל נראה גמור מעייפות. הוא הסתכל על האיש בעל החליפה שנראה כבן ארבעים, ולא היה לו נעים לבקש ממנו לקום משום שהוא נראה טרוד בבעיותיו לא פחות מאשר שהחייל נראה עייף. לבסוף הוא הביט בילדה. היא נראתה שקועה בתוך מכשיר קטן,שהשמיע מין מוסיקה-למרות שבעיני הזקן זאת לא באמת מוסיקה, אך הוא התבייש לבקש ממנה לפנות לו את מקומו משום שבפניה ראה מלאך,ובמלאכים אסור לגעת מה גם שאמה אמרה לה לא לדבר עם זרים-לפחות כך חשב.
אז הוא המשיך לעמוד.
עוד דקה,ועוד דקה.
בנתיים החייל הספיק להתעורר ולהחליף איתו מספר מבטים. הילדה הפסיקה את המוסיקה שלה ובהתה ברגליו הרועדות של הזקן והאיש שהיה בשנות החמישים לחייו הסתכל עליו במעין חיפוש אחר סוג של שאלה או תשובה.
אף אחד מהם לא הציע לו לשבת. אחרי כמה רגעים כולם חזרו לעיסוקיהם וגם הזקן נותר לעמוד.
לבסוף הזקן התעייף,ונפל על הרצפה.
הסוף.
*דבר המחבר
יש אנשים שיצפו לסוף דרמטי לסיפור היום-יומי הזה שאפשר להיתקל בו יותר מפעם ביום ושאני אישית נתקל בו בשנה לפחות עשרות פעמים. יש אנשים שמאמינים בספר התנ"ך ובקדושתו,יש הרבה שלא(אני נמנה כאחד מהם), אבל גם בספר זה כתוב"דרך ארץ קדמה לתורה" ובהקשר של סיפור זה גם "והדרת פני זקן"
לפני שאנשים הולכים למחות ברוטשילד פעם הבאה על מחירי החלב שעלו בעשרים אגורות,ולפני שכל אדם בא בטענות כלשהן על משהו רע כביכול שהוא מרגיש שהוא חווה או הרגשת אי צדק מסוימת ששוררת ביניכם,תחשבו מתי פעם אחרונה קמתם ופיניתם את המקום שלכם לאותו אדם זקן,שממש צריך לשבת.
הפילוסופיה של המוסר היא ארוכה,ואי אפשר לסכם אותה בשתי שורות,שלוש שורות ואפילו במאה ספרים. כל אדם חי לפי אמות המידה שלו ולפי מה שהוא חושב שהוא עושה,כאשר הדברים שהוא עושה נחשבים ל"דברים טובים".
בסיפור קצר זה הייתי רוצה שתבינו שלכל דבר יש פרופורציה בחיים,לא משנה באיזה מצב אתם. לפעמים להסתכל על המאקרו ולא על המיקרו ולחשוב "מחוץ לקופסה" לכמה רגעים יכול לעזור לכל אחד ואחד מאיתנו.
ואם זה לא מספיק-הנה עצה ששמעתי/קראתי פעם:
בכל בוקר,קחו לעצמכם 5 שניות מהרגע שבו אתם מתעוררים,ופשוט אל תעשו כלום,חוץ מלהקשיב.
בהצלחה:)
