ערפדים

ערפדים

עד הבוקר לא ידע להבחין בין ערפדים לעטלפים. הוא ידע שהם מאותה משפחה, הבין שהעטלף סתם מפחיד והערפד הוא המפחיד האמִתי כי הוא מוצץ דם וצריך להיזהר ממנו. רונן ידע גם כי שניהם יונקים מעופפים, עיוורים בשעות היום, רואים בשעות הלילה. ידע כללי ממוצע לאדם ממוצע כמוהו. ואצלו, כמו אצל כל האנשים הממוצעים, הידע הכללי הזה מספיק בהחלט.

אבל הבוקר נפל דבר. כל הידע הכללי שלו התברר כלוקה בחסר בכמויות סיטונאיות. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש נרדף, שומע מעין משק כנפיים שמֵימי, מריח ריחות שטרם הכיר, חש מישוש מרפרף על עור הגוּף כולוֹ, שיווי המשקל נפקד, גם הנפשי, ובכלל, מעדיף לא לטעום שום דבר, אף לא מים, כי הוא מפַחד שגם בחוש הטעם יהיו לו הפתעות. הוא לא אוהב הפתעות בְּמִסדרֵי הבוקר. אם הבוקר רונן לא צחצח שיניים כדי להימנע משטיפת הפה ואם ויתר על קפה ונשנוש קל לפני העבודה, סימן שסדרי העולם השתנו. לפחות אצלו. במצב זה רונן החליט לא ללכת לעבודה.

ורונן מָכוּר קשה לעבודה. ולהילה, שתמיד נראית שהיא מסביב, לא בנודה ממוקמת, כי הילה כל הזמן בתנועה, וכדי לא להיתקל חלילה בהופעתה המרפרפת גם רונן זז מהר. מה שמשפיע עליו נפלא, התעוררוּת מלאה בכל אברי גופו. והוא מכור גם לקארן הצרפתייה, רכשו פרטי של הבוס (ככה הבוס אומר, אף על פי שקארן יודעת שהיא הבוסית ומניפה שוט דמיוני בפני כל מי שמתנגד לה). ואפילו לאוסקר הוא מכור. הא. אוסקר והפרסים הקטנים שהוא מחלק לכל מי שפותר לו את הבעיות במחשב. רונן לא ביניהם אבל זוכה לפרסים כי הוא לא מלשין על אוסקר, שככה קנה את השקט התעשייתי שלו. עסק לא הוגן, כי אוסקר מרוויח את המשכורת הכי גבוהה ביניהם, אבל מי רוצה ב"אוסקר" עבור הלשנה על אוסקר. באמת. ומה עם אמִתַי, הבוס שלו – כן, רונן מָכוּר גם לו. כי רונן מכור להרגלים, מתמכר בקלוּת ואוהב התמכּרויוֹת.    

פתאום רונן מקבל הארה: אולי מה שקורה לו הבוקר שייך למה שהיה אתמול בערב, אחרי העבודה, אצל הטיפוס הזה שרונן לא מצליח לזכור איך קוראים לו.

---

אתמול אחר הצהריים קארן הזמינה אותו להצטרף אליה ואל עוד כמה מהמשרד שאחרי העבודה הולכים לראות סרט בהקרנה פרטית. אצל ידיד של הילה. קומדיה. סרט יָשָן. רונן היה קטן כשהוקרן בארץ. קארן לא ידעה מה היה התרגום לעברית אבל באנגלית שם הסרט הוא Love at First Bite, "אהבה מנשיכה ראשונה", משנת 79'. רונן הסכים וכשסיים את העבודה והלך עם הלך עם קארן, הילה, אוסקר ושני עובדי תחזוקה אל אותו ידיד של הילה, שהתגורר קרוב לבית שלה, גם קרוב לעבודתם.

השישה נכנסו לדירה של גֶבֶר בגילם שרונן לא הכיר – גם לא עכשיו, - מזוקן, עם שער עד הכתפיים, ממושקף, ולמרות הכול, בעל מראֶה בלתי ניתן לזיהוי. אבל טיפוס נחמד. דירה גדולה. על שולחן צמוד לקיר היה כיבוד קל שכלל שתייה והאורחים הוסיפו אֶת שהביאו כדי לא להגיע בידיים ריקות. הסלון היה מסודר להקרנת סרט. הם שוחחו קצת, הסמול-טוק השגרתי, עבודה ועניינים כלליים כאלה, נשנשו קצת, והמארח כיבה את האור והקרין את הסרט. סרט ממש, כדת משה וישראל, שני גלגלים.

הכול הלך מצוין גם אחרי תום ההקרנה. החליפו דעות, שתו, נשנשו, התבדחו, הביטו בשעון כדי לקום ולעזוב בשעה מנומסת, הודו למארח וארבעת הגברים, רונן ביניהם, עזבו. הילה וקארן התעקשו להישאר כדי לעזור למארח עם הבלגן והכלים, אחר כך ייסעו ברכב של קארן שחנה קרוב, במקרה.

במקרה.

זֶה הִכה בו רק הרבה יותר מאוחר, לקראת השינה. רונן היה כל כך עייף שנרדם עם המחשבה שזה לא יכול להיות "במקרה". מה מקרי פה. אם כבר, אז הרכב ש"במקרה" חנה בחניה קרובה אמור להיות של הילה המרפרפת. אבל לא, זה הרכב של קארן, אמרו. זה שיגע אותו ובכל זאת נרדם מהר. והבוקר הוא קם בהרגשה שמישהו או משהו רודף אחריו, שומע נפנופי כנפיים שכבר נשמעים כמו צבא שלם ושקט להחריד של מלאכים מפחידים כהוגן, כל מיני ניחוחות וריחות באוויר תופסים אותו ומפריעים לו להריח את המציאוּת, והא מתנדנד, חש שנוצות ועלים ממששים אותו בלי סוף בכל הגוף, והוא רעב כי הוא בעצם בצום מיום אתמול.

---

שמונה ושלושים. ברור שהיום לא ילך לעבודה. להישאר בבית כשביתו כבר לא מבצרו של רונן מסתנן כרעיון גרוע. הוא צמא, רעב ועם טעם דביק, ספוגי, מאוס בַּפֶּה אבל מתלבש ויוצא. לדירה של קארן. הוא מזמין מונית, לא רוצה לנהוג נהיגה לא אחראית ולא רוצה ללכת ברגל, מתנודד וצועד כמו אימא אווזה.

הדירה של קארן מוּכּרת לו מיום ההולדת האחרון שלה. לוקח את המפתח מתיבת הדואר (טוב שהוא זוכר) ועולה במדרגות, רק קומה אחת. מחליט לצלצל לפני שייכנס. אם מישהו בבית למרות המפתח בתיבה, יגיד שהתבלבל, סליחה. אין תשובה. רונן נכנס.

חושך.

רונן מתרגל לאין-תאורה ומוצא עצמו בדירה כמעט ריקה, אבל משק הכנפיים, הניחוחות, הליטופים, כולם סוגרים עליו והוא נופל עם הפנים כלפי מעלה. לא להאמין, מושבת ערפדים. או עטלפים. לא, ערפדים. רונן מחליק עצמו על הגב, מתרומם כדי לפתוח את הדלת, נועל, אוחז במעקה, יורד ומחזיר את המפתח למקומו. שקארן לא תחשוד. כבר בחוץ, מזמין מונית ונותן לנהג את הכתובת של הילה. כשמגיעים רונן מבקש מהנהג להמתין לו, עניין של דקות, שהמונה יעבוד, זה בסדר. אצלה המפתח בעציץ תחת חלון בקומת הקרקע. שוב חושך. הפעם לא מפתיעים אותו והוא יוצא מיד. הפעם נותן לנהג את הכתובת של דירתו – לא זוכר את הכתובת של המארח מאתמול בערב.

כבר בבית רונן נכנס לשירותים, מצחצח שיניים, מתקלח, מתלבש, בדרך למטבח בודק את הטפחות (מזל לא נורמאלי שאני עם גג רעפים), ליד הכיור מכין קפה ונשנושים (לא צריך להשקיע הרבה עבודה בַּשינויים), ויאללה לעבודה. מה כבר יכול לקרות. הילה וקארן נראות נורמאליוֹת לחלוטין. ואם אצלי יהיו שינויים אז אגדל זָקָן ושערות, ארכיב משקפיים, כל מה שיידרש. פִּתְ-אוֹם הרגשת הרדיפה נעלמת, הריחות לא מפריעים לו, הרפרוף על העור מעורר אותו (הלוואי שתמיד יהיה לי ככה עם נשים), משק הכנפיים משמיע לו איזה שיר של טיפקס שאִמו הייתה שרה, והוא יציב. יציב מאוד.

אוסקר, הוא קורא פתאום, כבר בדרך למכונית. אוסקר צריך להיות הערפד הראשי. יש לי הרבה מה ללמוד ממנו. בעצם, מה כל כך התרגשתי, כולה ערפדים שלא חסרים אצלנו. כל מה שהתחדש לי בידע הכללי שלי זה שלא כל כך רואים אותם. עד ש-.

רגע. אולי זה בכלל הבוס שלי, אמִתַי-

לא.

כן.

לא.