סליחה

סלח לי. איני מבקשת ממך כלום, צמד המילים : סלח לי, יכול להתפרש כבקשה.אולי כדאי שאמציא מילים חדשות. כאלה שיציירו בטוהר ורגש את עוצמת ההבנה שלי. ההבנה שלי את הלב הפצוע שלך.על אף שהוא כל כך ישן. תמיד אני בשכל. תמיד אני בהגדרה. אבל אומרים "נסתרות הן דרכי הלב". חסרות תחימה.חסרות זמן, הגדרה, ומדידה. הן אישיות, נעלמות, גמישות.אך לעולם לא נשכחות. גם אם נתקדם, ננסה, נברח, נכתוב, נבקש סליחה...הפצע נמצא.

אני מצטערת. סלח לי. סלח לי אהוב יקר, על הפצע המדמם ששיסעתי בין רקמות לבך השזורות.כשהבטתי בעיניך הכחולות-צלולות ודיברתי על אהוב אחר, יותר אטרקטיבי, יותר מסתדר. כשהבטחתי לך את שלמותי הנפשית והגופנית, את טוהר כוונותיי, את עוצמת החלטותיי...וביטלתי את כולן כלאחר יד, בערב אביבי אחד על ספסל מול תיבת הדואר השכונתית. 

אני מצטערת על הזלזול.על חוסר ההבנה, האטימות, הניכור...על חוסר הידיעה. 

אני זוכרת את הפעם ההיא שנפלת. אחרי שקטלתי את דרישת שלומך המחזרת לעיני רבים.ללא כל סיבה נראית לעין.מתוך התנשאות מקוללת, משחקים של ננטשת.לא הכרתי אותך עדיין, אך חבטת  נפילתך פערה בי חור מטונף של אשמה.הסימן הכהה שהופיע על קצה גבתך הזכיר לי סימן נשכח שכתוב לי בנשמה.

כשאדם כל כך יפה, קשה לראות על פניו את הפגיעה.הרי, אפו ישר ועדין ומלוטש, ושפתיו נמשכות כסרט ארגמן מעצוב בין שתי לחייו.פני חרסינה מושלמים היו לך למגן מושלם.כפי שנכתב בשיר הישן "אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה,כשאת הילדה הכי יפה בגן..." אתה היית הילד הכי יפה. בגן, במסיבה, בפעולה של יום שבת, במחנה הקיץ, בבר המעופש.חביב הבנות. שבור הלב המהודר.

היו אלה עיניך שהסגירו עצב נחרט. והשירים העצובים שבחרת להשמיע בהבעה שתקנית.אני כואבת את כאבך כי אני יודעת שזהו עצב שנובע מהזכירה.כל מאורע,כל הדהוד מסוכן בנפשך, מגיל ינקות, בין קירות בית חם עד גיל התבגרות ברחוב קר,נחרט בעיני העצב הגדולות. הכחולות. הצלולות. המרתיעות. חל איסור להבלע במבטך,העושה זאת יאבד את נפשו בכאב הנצח.

יום אחד, בגיל 14, אני הייתי זאת שהוסיפה שכבה לערמות כאבך. לתיקיית זיכרונותיך,ליתמות קיומך.

ילדה מפונקת. רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה. מלבד משפחה ממוסגרת,וגבולות הגדרה. חור שחור שבולע וממגנט את כל מה שרצה.והנה צעצוע חדש, תכול עיניים, מלטף, מתמסר, שקט וחזק.

יאיר,

 האמת היא שפחדתי. אני לא יודעת ממה, לאן ברחתי. משאלתי לא הייתה להפוך רגשות אנושיים למגרש המשחקים הפרטי שלי.איכשהו, זה קרה.

ילד, אני מצטערת.ילד יפה, ילד קשה, ילד אכזר, אני מצטערת.בחלל גופי מדמם כאבך.בעיני רוחי מסתחרר זיכרונך. בצופנות נשמתי, מבקשת אני את מחילתך.