הרוח של קת'י. הרוח של קת'י רודפת אותך. מחוררת בנגיעות
שחורות את נישמתך.הרוח של קת'י מבקשת רק למצוא לה בית באמתחתך. זו אני,
קת'י...החצי של נישמתך, תיתן לי להכנס בחזרה לביתנו.אהוב שלי...הית'קליף, לביתך.
הרוח של קת'רין, כמו נקודות שחורות על נישמתך. את האשמה...
את האשמה היא זועקת, נקמה היא רוצה. ומתוכך היא צומחת ומתעללת. הית'קליף, אהוב
יקר, הרי קת'רין היא חצי מנישמתך. ואתה
כולך נקמה מהלכת. עיניים כחולות מתחת לשיער שחור של קללה. אתה הוא זה שמגשים לחשים
מתוך מלתעות נישמתך. ואתה הרגת את קת'רין,אהובתך. והרי בעצם, זה הסוד של הסיפור,
זה מקור האנקה. הית'קליף התאבד אך מזמן כבר הרג את קיומו..כשהפריד בינו לבין קת'רין,
כשעשה את ההעדפה: חיים או מווות? נקמה או פריחה? קת'רין היא בוגדת.
"נחשי את מי ראיתי היום" הפנים של יאיר היו
חלקים. העיניים הכחולות שלו תמיד התגרו בכל מי שהעז להתקרב, כאילו הכריזו: אנחנו
יודעות את כל סודותיך וחולשותיך. אבל אני לעולם לא ראיתי את סודותי וחולשותי
משתקפות בעיניו של יאיר. אז, לפני שנים, בין המולת הרחוב ובספסל ממול לתחנת
האוטובוס ושדרת העצים החכמה, לא העזתי להסתכל בעיניים של אהובי. ולא כי פחדתי שאלה
יגלו את חולשותי, אלא כי הרגש המכרע שלו הזדעק מתוכן. יאיר רצה להחזיר את החלק
שאבד לו, מנישמתו. להשתייך, מחדש, לאחר שמצא את מקומו סוף סוף, איתי..אבל לי?
הייתה בחילה. "את מי?" שאלתי בחיוך מטופש, כבר נלהבת מהתשובה הצפוייה.
את האהוב האחר שלי, יאיר ראה. "ראינו אותו כשאספנו קרשים לל"ג
בעומר" הוא ענה. ואני ציחקקתי והתרגשתי ולבטח האדמתי, מול האדם שהבטחתי לו את
אהבתי. לשיער השחור שלו שמשתפל על העור הרך והממכר. לנשמה החזקה שלו, שהזעקה מתוך
העיניים הכחולות שלו, לחצי של הנשמה שלי. אבל הילדה האנוכית וחסרת ההבנה שהייתי,
הבהירה ליאיר דבר אחד: היא בגדה בו בליבה. "מה? מתי ראיתם אותו? איך? מה הוא
אמר??" יאיר שתק בזעקה. בלחש שמסתעף בתוך נבכי נפשו. הוא רק הרים את מבטו
אליי, כמעט חייך אפילו, כמו הנהן בהבנה, העיניים העצובות שלו יודעות את כל הסודות,
מבינות את מה שבטיפשותי לא שיערתי שידע, בגדתי בו בתוך ליבי. השיער השחור שלו שמר
את הזכרון ולא שכח.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע..ארבע וחצי. ארבע וחצי שנים. ארבע
וחצי שנים עברו עד שהבנתי למה זעקת לעברי "שקרנית" כשאתה שתוי, ליד כל
החברים שלנו, ביום השנה הראשון לפרידה. סוף כתה י"א, עכשיו אחרי סוף י"ב..שנה
וקצת. שנה וקצת עברה כשאני כועסת ופגועה ולא מבינה איך לא חזרת בריצה כשביקשתי
אותך בחזרה. שנה לערך, שבסופה שיחה לילת פשוטה עם בת משפחה, כשהיא מסבירה לי
לראשונה על הצד שלך, ובתוך הנשמה שלי אני מרגישה בדקירות קטנטנות ומתעצמות, את
הכאב שלך, מבינה את המהות של בגידה. של הבטחה שקרית. ארבע שנים עברו לי מבלי להבין
את הצד שלך, ארבע שנים של אנוכיות, כשהחצי של הנשמה שלי חסר, ובחלק מתוך אותן ארבע
השנים, יאיר שלי סבל בגללי, מבעד לשיער השחור שלו ובתוך העיניים הכחולות שנצרבו
במוחי.
וכשאני סובלת, כך גם אתה. וכשאתה סובל, כך גם אני,
בתוכי,מבכה. מתחת לכל השכבות, עמוק בין הרבדים שמרכיבים את האדם, אנחנו מבקשים להתאחד
עם הקיום האחר שלנו, שמתהלך כאן.. אבל מי מעיז להטיב עם עצמו? הקיום מהותו השרדות,
שכוללת בתוכה מלחמה. במבט המתגרה שלך תמיד ראיתי נקמה, בעיניים שמתכווצות אל תוך
המבט שלך, תמיד ראיתי את התשוקה להכאיב ולאהוב. "אחרי הכל, עדיף להיות שנואה
עלייך, מאשר נאהבת עלייך".
וכאן מסתמנת הבחירה: מוות או חיים?
נקמה או פריחה?
הרוח של קת'י, לא היא שרדפה את הית'קליף, אלא רוחו שלו,
מחטי האשמה. ובעצם...רוחו שלו, היא רוחה של קת'רין. זוכרים? הוא וקת'י הם חצאים של
אותה הנשמה. וכשבחר הית'קליף בנקמה, כשלא פתח את ליבו לסליחה, מסתגר מאחורי שיערו
השחור, חיוכו העצוב ועיניו החזקות... הרי שהרג את שניהם, רק מעצם ההפרדה.
