היה לה ריח מוכר,
לא יכול לתאר של מה. אבל הוא היה מוכר.
הבדידות חדה כמו
תער והיא חותכת מבפנים.
התיישבתי בפינה שלי
במדרכה ונשענתי על הקיר כמו בשאר הימים וראיתי את המון האנשים הולכים והולכים
וכולם נתקלים אחד בשני במרפק. לפתע הרגשתי קור עכביש נתפס במצח ועכביש ענק הולך
אליו בדרכו אליי, ישר העפתי את הקור ממני והמשכתי לבהות בהולכים ושבים. יש כאלה
שמסתובבים ומבקשים את סליחתם ויש כאלה שפשוט ממשיכים בדרכם. חלק מהאנשים הולכים
בקצב איטי יחסית ואילו חלקם הגדול מנסים לרוץ כמה שיותר מהר ומהר כמנסים להשיג את
קצב החיים. עבר יותר מידי זמן מאז שעזבתי את בית הוריי שהפריעו לחלומותיי לגדול
ולהתפתח אך הם עדיין עושים לי טובה, ועדיין בגיל שלושים ושש הם עוזרים לי לשלם שכר
דירה בתל – אביב. עד היום שאבא שלי התקשר אליי ואמר לי שהם מפסיקים להזרים לי
כספים לחשבון כי אני לא עושה עם זה שום דבר ממשי וגם כי המחלה הארורה של אמא צצה
לה שוב פעם פתאום והם צריכים את הכסף לכימותרפיה היקרה. באמת בזבזתי את זמני כל
החיים האלה בתל אביב, בעיקר על צריכה בשביל ההרגשה הטובה. כמעט את כל כספיי וזמני
בזבזתי על לקנות את החומר המשובח והמזוקק ביותר בשביל לשכוח מהבדידות ולהיכנס לקצב
של המוזיקה שלי ובשביל שאני יישכח את הבדידות החדה שנועצת בי בלב בשיניה החדות
והקרות את עצמה. לא היו לי חברים, לא הסתדרתי עם אף אחד כי הם שפטו אותי ושלא לדבר
על 'אהבה' שמזמן נטשה אותי ברחוב וגרמה לי לסבול עוד יותר. נעמדתי וקבלתי
שריטה קטנה בפעם המי יודע מה בכתף ממסמר שהיה תקוע בקיר. מבלי להסתכל אני יודע שזה
המסמר הארור שעושה לי את זה, כי אני בערך יושב על המדרכה הזאת חמש שנים לאחר כל
פעם כשאני בבית שלי מזריק לעצמי עוד חומרים כימים לגוף. חשבתי אולי לחזור
לבית ולנוח אבל ציוץ אחר בי משך אותי לאחד מהברים הקטנים בתל אביב, אני תמיד מקשיב
לציוצים שבי אז הלכתי איתו תוך כדי שאני מוציא מהכיס שלי ג'וינט קטן ומעשן לי
להנאתי.
נכנסתי לבר הראשון
שציץ לי להיכנס אליו. היה זה בר ששלט ורוד הנושא את השלט "תתריס" היה מעל
דלתו, שומר שמן בכניסה הסתכל עלי בעין עצלה ונתן לי להיכנס "תודה."
אמרתי לו מתוך נימוס ונכנסתי. זה היה כמו עוד בר סטנדרטי תל – אביבי. הכניסה שלו
הייתה סדין שחור שאנשים היו צריכים להרים כשהם נכנסים אליו. הבר היה קטן וברמן
מושתן וגבוהה נשען על הבר ושיחק בסלולר המתקדם שלו. על הבר ישבו כמה נערים שצחקו
ושתו בירה ולא רחוק מהם ישבה שמה בחורה הלובשת בגדים צבעוניים ששערה המתולתל בצבע
זהב נשא כמה ראסטות שעליהם מוכנסים חרוזים. עמדתי אל מול הבר וחשבתי איפה כדאי
לשבת. האם לבד? האם ליד הנערים? האם ליד הבחורה? ציוץ צייץ לי לשבת ליד הבחורה,
ואני כהרגלי תמיד הולך אחרי ציוציי.
התיישבתי לידה וראיתי
שהיא אינה שותה דבר. ידיה החזיקו את פרצופה שנשא מטה והיא הייתה נראית כמוטרדת.
הברמן ניגש אליי ואני הזמנתי ממנו שתי שותים של ערק גמלים. האחד בשבילי והאחד
בשביל הבחורה המוטרדת. הברמן הביא לי את השותים יחד עם שתי לימונים חתוכים. "אל תהי מוטרדת, רוצה לעשות איתי
לחיים?" שאלתי אותה בהיסוס היא הרימה את ראשה, והבחנתי בעיינה הירוקות מבעד
מועד, שפתייה היו אדומות כמו דם והיא הייתה לבנה כשלג. מבט של רצינות פקד את פנייה
כשלפתע זיק חיוך קל עלה על שפתייה "בשמחה," השיבה לי בהרמת גבות, ואני
התפלתי כי חשבתי שאקבל ממנה סירוב. מזל שאני מקשיב לציוצים שבי. הרמתי את השוט שלי
והיא הרימה את שלה, "לחיים!" אמרנו ביחד ושתינו אותו ביחד, היא הניחה את
השוט שלה וראיתי שהיא לא לגמה ממנו כלל "למה לא שתית?" שאלתי אותה
"כי אני לא שותה, רק רציתי לעשות אתך 'לחיים', אבל הנה, שתה גם את זה,"
אין בעיה," השבתי והרמתי גם השוט השני. "אז מהו שמך?" שאלתי אותה
והיא צחקקה "מה זה 'מהו שמך?' מה אתה סופר?"
"ארכיאולוג," השבתי בצחוק והיא צחקה "סתם, סתם אני קרן, מהו
שמך?" אמרה וקרצה "אני ירון," השבתי והושטתי את לה את ידי ללחיצה
"היי ירון, שם מצחיק ירון," צחקה ולחצה לי את היד שהייתה רכה וקרה מאד שכמעט
לא הרגשתי אותה.
צחוקה של קרן רחף
באוויר, אני הסתכלתי בשעון וכבר חשתי שמאוחר. ארבע וחצי בבוקר. "יאללה חבוב,
אנחנו סוגרים." הברמן אמר לי לתוך כדי שהוא נועץ בקרן מבט מסתורי. הרמתי לקרן
קצת את השער ולחשתי לה: "את רוצה לקפוץ אליי?" "אבל לא להרבה
זמן," השיבה לי קרן וליטפה לי את הרגל. סימנתי לברמן בקריצה שאני רוצה את
חשבון, נגעתי בכיס שלי בשביל להוציא את הארנק אבל הוא לא היה שמה. טוב, זה אומר
שצריך לברוח באלגנטיות. התקרבתי לאוזנה של קרן "תחכי לי בחוץ, אני כבר
בא." לחשתי לה בחמימות והיא צייתה לי ויצאה מהפאב. הברמן שם לי את החשבון על
הבר "אתה יודע מה, אני רוצה עוד בירה." אמרתי לו "אני יוכל להביא
לך רק בבקבוק, אני סוגר את הבר." השיב "טוב, תביא." והוא הוציא לי
מהמקרר אחת. לקחתי את הכיסא לאחור ונעמדתי "שנייה לסיגריה," זרקתי לברמן
שהיה נראה מבולבל ממני ויצאתי מן הפאב. חוץ מכמה קבצנים הישנים על המדרכות
והספסלים הרחוב היה ריק. איפה קרן? הסתכלתי לכל עבר והיא לא הייתה, בטח ברחה לי
הזונה. "היי!" שמעתי אותה אומרת מאחוריי והסתובבתי מיד "איפה
היית?" שאלתי "אה סתם, בדקתי משהו," השיבה "למה ככה להעלם,
דאגתי לך. הייתי בהיכון להתקשר לאחד-ארבע-ארבע ולחפש אותך." קרן צחקה וצחוקה
מילא לי את המחשבה וגרם ללב שלי לדפוק חזק יותר ויותר "טוב, אני לא גר רחוק
מכאן, בואי איתי." אמרתי לה והושטתי לה את ידי, קרן אחזה אותה והתחלנו ללכת
ידי ביד לכיוון הדירה שלי. בדרך לבית קרן ואני לא דברנו הרבה, הייתי בלחץ רב מהמפגש
של קרן אליי לבית, כבר הרבה מאד זמן ששום בחורה לא נענתה לחיזור שלי כלפיה והנה
סוף כל סוף יש מישהי שבאה. כבר שחכתי איך זה לזיין. מי אמר שבכלל אזיין? היא בטח
תבוא אל תוך הדירה במבולגנת שלי ותתבאס עליה ותברח ישר.
הגענו לבניין הרעוע
שלי "רוצה לשמוע משהו מצחיק קרן?" שאלתי את קרן והמשכתי הלאה ועליתי
במדרגות הבניין שלי, "פעם היה לי כלב שקוראים לו חתול –" סובבתי את מבטי
אליה אך היא לא הייתה לידי סובבתי את הראש לאחור וראיתי שהיא מחזיקה מכתב בידיה,
פותחת אותו ומתחילה לקרוא את הדף שבו "מה זה? מה את קוראת שמה?" קראתי
והיא לא הגיבה, התקרבתי אליה תוך כדי שאני מבולבל "מה זה?" שאלתי אותה
שנית והיא עדיין לא הגיבה לי, רק קראה אותו. הסתכלתי על מעטפת המכתב שהיה בידה
וראיתי ששמי כתוב על גביו "מה רשום שמה?" "אם אתה לא תשלם שכר דירה
תוך שבועיים אתה תעוף מכאן, אתה יודע את זה?" "כן, עכשיו.." השבתי
לה תוך כדי שאני נבוך מאד "אולי כדי שתתחיל לעבוד?" "כן, מחר חשבתי
ללכת לעשות סיבוב לחיפוש עבודה." "כן, ואולי גם תתחיל לשלם על המשקאות
שלך בברים," היא השיבה לי ואני נהייתי יותר נבוך. איך היא בכלל ידעה שלא
שלמתי? "אה, הברמן חבר טוב שלי. אני יחזיר לו יותר מאוחר, זה בסדר.."
אמרתי לה וגירדתי בראש "אה באמת?" השיבה בחיוך מלא שיניים
"באמת, באמת. אנחנו חברים הרבה שנים," שיקרתי לה שוב "אז
סבבה," היא אמרה והסתכלה לי בעיניים, התקרבה לפניי ונשקה אותי ליד הפה. אני
הייתי בהלם וזקפה נחתה עלי. ישירות נשקתי
אותה והיא קפצה עלי וסרחה על רגליה סביב בטני. קרן לא הייתה כבדה בכלל וכמעט שלא
שקלה גרם.
