שמחה הקשיש עדיין עובד בדואר, כבר שלושים שנים והוא רוצה לעבוד שם עד שימות. כשהוא היה בן 24 הוא התחתן, מלא שאיפות וחלומות, אחרי שנה נולדה טליה, בתו הראשונה והוא נאלץ לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה שגזלו את כל זמנו ולמצוא עבודה. אבא שלו ניצל קשרים ומצא לו עבודה בדואר, לא משהו רציני- רק למיין מכתבים. העבודה בדואר הייתה הדבר הכי רחוק מהחלום של שמחה, לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם. הוא היה מגיע בשמונה בבוקר וממיין מכתבים עד שש בערב. הוא האמין שאחרי קצת זמן הוא ימצא עבודה טובה יותר או שלפחות יקדמו אותו למנהל הסניף. הדבר לא קרה אבל שמחה הבין שבעבודה שלו יש בכל זאת עזרה לאנשים והוא השלים עם גורלו ולמד לאהוב את העבודה… כיום שמחה הקשיש עדיין עובד בדואר, כבר שלושים שנים והוא רוצה לעבוד שם עד שימות.
בפעמים הראשונות שהוא מצא מכתבים ועליהם כתובות משונות הוא לא ידע מה לעשות והיה פונה למנהל הסניף… ובאמת, רק הניסיון מלמד מה לעשות עם מכתב שעליו מתנוססת הכתובת: לאלוהים שבשמיים.
שלושים שנות עבודה בסניף הדואר הקטן שמאחורי המכולת של חיים לימדו את שמחה שמכתבים כאלה אף פעם לא מחזירים לשולח. וכל עוד אתה לא מחזיר לשולח שבמילא לא מצפה לתשובה, אתה יכול לעשות איתם ככל העולה על דעתך.
ועם כל הזמן שעבר שמחה זוכר שאז, לפני שלושים שנים הוא החליט שהפתרון הטוב ביותר הוא לקחת אותם הביתה.
בתור אדם בוגר אפשר לצפות ממך שתהיה מודע לעובדה שאנשים שמתים לא מקבלים את המעטפות שדוחפים לתיבת בדואר אבל בעניין הזה אנשים רבים מאכזבים. כנראה שמתוך געגועים נוצרת אמונה חדשה. ככה לפחות שמחה חשב. הוא חשב הרבה, המון אפילו… למרות שהוא עבד כממיין מכתבים הייתה לו נפש של פסיכולוג.
המכתב הראשון ששמחה העיז לפתוח, באופן מפתיע היה מאישה אחת, שושנה מנדלסון קוראים לה, והוא היה מיועד לבעלה שנהרג בהתרסקות מטוס פרטי. כמה כעס וכאב היה באישה ההיא כלפי בעלה, הוא זוכר עד היום…
"…עזבת אותי, כאן, לבדי… משאיר אצל האחרים רחמים כלפי. אתה מבין? רחמים! על הבעל המסכן שלא ידע שמיכל הדלק ריק. ואתה ידעת. ואני יודעת שאתה ידעת, ואיך יכולת ללכת? להרים ידיים כי קשה לך וללכת…? על זה אני לעולם לא אצליח לסלוח, עם כל האהבה שיש בי עבורך…"
שמחה ידע שהוא פולש לחיים של אחרים במעשים שלו והרגיש על כך חרטה איומה אך מצד שני ידע שהוא יכול לשפר את הרגשתה של האישה ושהוא יכול להקל עליה את הסבל הרב שבוודאי היא חשה אז הוא הלך לבקר אותה. היא פתחה לו את הדלת לבושה בחלוק ישן ומרופט ובעיניים אדומות.
"כן?" היא שאלה "אני יכולה לעזור לך?"
"אני חבר של בעלך"
"הוא מת" היא ענתה בקול שבור וכבר התכוונה לסגור את הדלת
"אני יודע" שמחה אמר ודחף את הרגל שלו בפתח הדק שבין הדלת למשקוף כך שהיא לא יכלה לסגור את הדלת
"אז מה אתה רוצה?" היא איבדה את סבלנותה
"לדבר איתך, לעזור לך אם אני יכול" הוא אמר בקולו העדין ולה לא נותרה ברירה אלא לפתוח את הדלת ולאפשר לו להיכנס. שמחה הביט מסביב הבית היה מרוהט ברהיטים כבדים עשויים עץ אלון כהה. שמחה התיישב על ספת העור האדומה בסלון ועד מהרה הוא מצא את עצמו מקשיב לשושנה שישבה מולו וסיפרה לו בקול שבור על בעלה ועל המחלה הסופנית בה היה חולה.
באותו יום שמחה שקע בשינה עמוקה נטולת חלומות. הוא ידע שעכשיו, אחרי שדיברו, שושנה מרגישה יותר טוב וזה שימח אותו מאוד.
שמחה המשיך לעבוד בסניף הדואר הקטן, ככל שהזמן עבר הוא כבר היה מוכן להודות שעבודה כפסיכולוג אולי משתלמת יותר אבל גם כממיין דואר פשוט הוא תורם הרבה לאנשים שמסביבו.
"שמחה" אישתו צעקה לו מכיוון המטבח
"כן אילנה! אני כבר בא" הוא קם בלי כוח מהכורסא ועל שולחן הקפה הנמוך הניח את המכתב שהיה באמצע קריאתו.
הוא מיהר אל המטבח, משפחתו כבר הייתה ישובה מסביב לשולחן. הוא התיישב במקומו הקבוע והביט בנחת על בנותיו- טליה ורונית. טליה כבר הייתה נשואה, היו לה שני ילדים קטנים שבאותו רגע ממש זרקו אחד על השני פירה. טליה מיהרה להפריד בין שני הילדים ושמחה הסיט מבטו אל רונית. רונית הייתה פסיכולוגית מצליחה, היא הייתה מה ששמחה רצה להיות ואולי בשל זאת הרגיש עצמו יותר קרוב אליה מאשר אל טליה שנישאה לעורך דין עשיר ובילתה ימיה בבית בטיפול בילדים. אחרי הארוחה הם עברו לסלון, הייתה זו שיגרה של שבת בערב. רונית התיישבה על הכורסא והניחה את מפתחות הרכב, את ארנקה ואת הפלאפון על השולחן ואז הבחינה במעטפה ששמחה השאיר שם קודם לכן. היא הרימה את המעטפה ולכסנה מבטה כשקראה את הכתובת "למלאך ששומר עלי"
"אבא, מה זה?" היא שאלה והביטה בשמחה שהתפתל במקומו
"הו, כלום, מכתב" הוא מיהר למשוך מידה את המעטפה "אז? מה שלום שושנה מנדלסון?" הוא מיהר לשנות את נושא השיחה
"אני שמחה שהפנת אותה אלי" רונית ענתה בחשיבות "נוצרו אצלה משקעים נפשיים רבים מאוד אחרי שבעלה נהרג, אני סבורה שעכשיו היא מתחילה להתאושש, היא התחילה לעבוד שוב…"
"אני מניח שהגיע הזמן, כלומר עברו מאז שנתיים שלמות"
שאר הערב עבר בשיחות חולין סתמיות ושמחה שמח שעניין המכתב המוזר לא עלה שוב כנושא שיחה בבית. הייתה לו הרגשה שאת עצם העובדה שהוא קורא את המכתבים המוזרים עליו לשמור לעצמו ואולי להרגשה זו היה בסיס בהרגשה אחרת שהייתה שהוא פולש לחייהם הפרטיים של אנשים. ככל ששמחה זוכר (ויש לו זיכרון מאוד טוב) רק בשני מקרים הוא יצר קשר עם שולחי המכתב. הראשון היה שושנה מנדלסון והשני התחיל ב- 1990, ביום שלישי אחד בבוקר, כהוא נתקל בבעיה.
ילד אחד- ניר לביא, ששולח לאחיו הגדול קלטות. כאלה לטייפ, או לווקמן… המעטפה הגבשושית הראשונה שהגיעה לידיו נושאת את המילים הבאות:
לכבוד: עידן לביא
המען: הרקיע 7
בכתב של ילד שלא בדיוק יודע לכתוב. שמחה מיהר הביתה לפתוח את המעטפה, הוא ראה את הקלטת, הרגיש שוב את התחושה המוכרת של פלישה לפרטיות של מישהו ואז הכניס את הקלטת לטייפ. קול ילדותי מילא את החדר, רועד:
"היי! עידן! אתה שומע?! זה אני, ניר…
זו כבר הקלטת החמישית שאני מכין לך, אבל כשאימא גילתה את הקלטות במגירה התחתונה שלי היא צחקה ואמרה שככה הם לא יגיעו אליך אף פעם, והיא צודקת, כי אם הן אצלי איך גם אתה תוכל לשמוע? אז אני מתחיל מההתחלה, ושולח לך בדואר אפילו שאתה בטח לא יכול לענות לי בחזרה.
אבל עידן, זה בסדר… אני יודע שהשמיים זה רחוק ומקווה שזה יגיע אליך מהר.
אני כבר עזבתי את הגן, אני בכיתה א' עכשיו, ויש לי תרמיל כחול עם נקודות אדומות. היה קשה למצוא אותו, אבל זכרתי שסיפרת לי פעם שהיה לך כזה אז ביקשתי מאבא שיקנה לי. הוא רק לא הבין למה כל כך התעקשתי שיקנו לי דווקא את זה. אבל לא סיפרתי לו, זה הסוד שלנו… שלך ושלי
אני אוהב אותך
אימא קוראת לי לאכול, אז אני צריך להפסיק עכשיו.
ביי!"
ואז שמחה בכה, בכה מכל הלב, ואישתו באה בריצה מהמטבח לראות מה קרה והתפלאה למצוא את בעלה ליד הטייפ בוכה ואוחז חזק קלטת. והקלטות המשיכו להגיע, כל שבוע אחת נוספת… שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה…
בימים שאחרי הרצח של ראש הממשלה גל מכתבים לשומקום פקד את משרדי הדואר. מי שנשאל מה לעשות בהם נענה במילים הבאות: "תן לשמחה מהסניף הקטן, הוא ידע מה לעשות עם זה" באותם ימים שמחה כבר הפסיק לפתוח את המכתבים, רק לקלטות של ניר הוא המשיך להאזין, להאזין ולבכות… את המכתבים הוא היה שורף ויוצא לשדה פתוח ואת האפר מפזר לשמיים, חושב שככה הסבירות שהם יגיעו ליעדם גדולה יותר.
באותה תקופה כמות הקלטות הייתה כפולה, ניר ניתח מנקודת מבט של ילד בן 12 בערך, את מה שהוא רואה, את הרצח, את המשפט… את החיים פה.
"…ואם אני אבכה עידן," אמר ניר באחת הקלטות "כולם ידעו. ידעו שאני מפחד ושאני מתגעגע. ואם אני אבכה, כולם ידעו שאני לא כזה חזק ושאני סתם מעמיד פנים. ואם אני לא חזק באמת אני לא כמוך בכלל, כי אתה עידן, הכי חזק והכי אמיץ בעולם…"
ואז, בדיוק שנה אחרי הרצח, בסוף קלטת שגרתית לגמרי- תיאור השבוע בבית הספר ובשכונה, מצב ההורים, הכלב והאחות הקטנה, היה משפט נוסף, כמעט לא קשור- "אז זהו, זו הקלטת האחרונה לדעתי. אני אוהב אותך ואתה חסר לי… למקרה שהצלחת לשכוח"
וניר באמת הפסיק לשלוח קלטות. אבל שמחה עדיין נתקל במכתבים מוזרים, אז הוא לקח הביתה, שרף ופיזר בשדה…
והשנה, קלטת נוספת הגיעה, מניר- לעידן.
"אני מתגייס היום עידן. ואני מפחד, מפחד למות… אם רק היית פה ללחוש לי שאתה לצידי, כמו לפני 14 שנים… אבל אתה לא פה-
אז אני מפחד, מאוד…"
שמחה החזיר את הקלטת אחורה. שוב ושוב. שני משפטים. שוב ושוב.
עבר הרבה זמן עד ששמחה החליט לעשות משהו שלפני כן לא העיז להעלות בדעתו- לכתוב לניר;
"אני לצידך, אחי"
והעתיק למעטפה חדשה את הכתובת מהמעטפות שניר היה שולח…
יומיים אחר כך, אם שכולה משני בנים, פתחה את המכתב בדיוק אחרי שהאזינה לעותק מהקלטת האחרונה. הידיים שלה רעדו, ודמעות זלגו מעיניה-
בדיוק כמו ביום שאמרו לה שעידן נהרג.
בדיוק כמו ביום שאמרו לה שניר נהרג.
