יותר מאי פעם

אדון שלמה היה איש טוב. הוא לעולם לא צעק או דיבר בגנותו של מישהו. הוא כיבד את כולם, אפילו את גברת מירה המשוגעת שהייתה צועקת על עציצים. הוא היה אלמן מזה עשרים שנה, עשרים שנה במהלכם לא ידע אף אישה. הריח של דינה עוד דבק במיטתו, מסרב להתנדף. עשרים שנה שהוא מהלך כמו צל של עצמו. אוכל כי הוא חייב, לוקח תרופות רק כי הוא מוכרח. התגוררו באוסטרליה, כבר לא התקשרו לאבא הקשיש שלהם. רק לקראת החגים הוא קיבל שיחת טלפון מהם וגם זה על רגל אחת. הוא לא כעס עליהם, לא כעס על אף אחד, אפילו לא על אלוהים שלקח ממנו את דינה שלו.

 דפיקות רמות המו על דלת ביתו, הוא צלע בצעדים איטיים כשרגליו דואבות מן המאמץ.  בפתח עמד זוג צעיר, בשלהי גיל העשרים. ׳אנחנו השכנים החדשים׳ אמרו לשלמה. 'נעים מאוד' אמר להם ושתק. כל חייו הם ׳נעים מאוד׳ אחד גדול. איזה נעים ואיזה נעליים. מאז שדינה הלכה רע לו. והוא נחמד ומחייך לכולם, והם חושבים שאדון שלמה הוא אדם טוב. אבל לא טוב לו.

מאז שהגיע הזוג הצעיר לבניין שלו, העצב מלווה אותו דרך קבע. הוא נזכר בזוג שהיו הוא ודינה. כל היום חבוקים, מתנשקים סתם כך, בלי סיבה. עכשיו אין לו את מי לאהוב, למי ללחוש בלילה, את מי לחבוק.  מירה המשוגעת התחילה שוב בסשן הצעקות שלה 'אברם לא רצה שאני אבוא אליו, הוא חושב שאני פראיירית. רק כשהוא רוצה את הקציצות שלי הוא מתקשר ומתחנף אליי ,מירהל'ה מה שלומך בבת עייני?' אני אראה לו מאיפה משתין הדג!'

שלמה אטם את אוזניו, אין לו כוח לצעקות של מירה המשוגעת. פעם הבאה שיראה אותה הוא יגיד לה שכל השכנים שומעים את הצעקות שלה, אפילו שהיא עושה את עצמה כאילו שהם לא שומעים. הוא לקח דף ועט והתחיל לכתוב. מאז שדינה הלכה הוא התמיד במכתביו, כל שבוע מכתב. הוא העלה זיכרונות, עדכן אותה בהתרחשויות וסיפר לה כמה הוא בודד בלעדיה.

דינה יקרה שלי!

קר לי, ואני לא מתכוון שקר לי פיזית. השמש בוהקת בעוז, מזג האוויר שרבי. אבל קר לי פנימה, בלב. שבוע שעבר הגיע זוג צעיר להתגורר בבניין שלנו, במקום חיים ע"ה שהלך לעולמו. הזוג הצעיר הזה הזכיר לי אותנו. את זוכרת איך היינו הולכים ברחוב כמו זוג יונים? איך יום אחד כשהלכנו לקניות בסופר לא הפסקנו לצחקק ולהתחבק עד שהקופאית צעקה עלינו במשך עשר דקות תמימות... אוי דינה שלי, כמה שאת חסרה לי.

כל לילה לפני שאני הולך לישון אני מקווה שתבואי אליי לחלום, שתגידי לי משהו, שאוכל ללטף את פנייך, כמו אז.

דודו מנסה לשכנע אותי ללכת לערבי שירה ישראלית בבית האבות הסמוך למרכז המסחרי, אך אני מסרב בתוקף. הוא כל הזמן רומז לי שאני צריך להמשיך הלאה, להכיר אנשים.

אולי הוא צודק, אבל גם אם כן, זה צעד גדול מדי בשבילי. אני שקוע עד כלות בעצב שלי, לא יודע איך לצאת ממנו.

שלך באהבה רבה,

                                                           שלמה.

הוא קיפל את המכתב, והניח אותו בקופסת הנעליים הישנה. הקופסא הייתה מלאה עד להתפקע במכתבים מצהיבים שדמעות עיטרו את קצותיהן.  הוא נכנס למיטה ובמשך שלוש שעות רק הסתובב מצד לצד, עד שהשינה באה לבקרו.

כשהקיץ השחר, גמלה בליבו החלטה. הוא נרתם לפרויקט שנקרא "ממני אלייך". אסף את כל מכתביו וכתב ספר על דינה שלו. שנה שלמה ארכה העבודה ולבסוף והספר יצא לאור. אדון שלמה בכבודו ובעצמו חילק את הספר לכל דיירי הבניין. לשם שינוי גברת מירה המשוגעת לא צעקה וקיבלה אותו בסבר פנים יפות. הזוג הצעיר היה מאושר כמו תמיד ובירך אותו בחום על היוזמה הברוכה והאהבה שרכש לדינה שלו.   

רק לאדון שלמה לא היה טוב, כי עכשיו הוא נשאר לבד עם הזיכרונות שנראה כי הם חיים יותר מאי פעם.