אמצע הלילה

באמצע הלילה / עמירם פאל

באופן אוטומטי לחלוטין היא ביצעה כעת שתי פעולות, היא הציצה במהירות בשעון ולאחר מכן קראה את הצג המזהה בחזית הטלפון הנייד. השעון הראה חמש לפנות בוקר. עובדה זו, יחד עם מה שראתה בצג הטלפון גרמו לה להבין שמדובר שוב במצב חירום. היא הושיטה יד לצד השני של המיטה וניערה את כתפו של אבי. בידה השנייה היא כבר לחצה על הכפתור הירוק בטלפון הנייד – "כן אמא, מה קרה?"

העדר כל תשובה הפך במוחה את התמונה הקודרת, לאפלה לחלוטין. לפחות שלוש פעמים בעבר כבר אירע כדבר הזה. ההמשך היה כרוך באישפוזו של אביה בבית החולים, במשך ימים ואף שבועות ארוכים. למרבה המזל האב החלים בערך, בכל שלוש הפעמים הללו וחזר הביתה, חלש אבל מתפקד.

אלא שהפעם הזו הייתה שונה. ראשית, בכל הפעמים הקודמות, הטלפון שאמה השתמשה בו להזעיק את העזרה היה הטלפון הביתי הרגיל. בזמני חירום העדיפה האם להשתמש במכשיר המוכר יותר, הרגיל יותר ולא בגאדג'ט החדש שילדיה קנו לה. ושנית, הפעם המכשיר דמם. קולה של האם, צרוד מהסיגריות, אך כל כך מוכר ואהוב, לא נשמע. היה הצלצול המעיר ולאחריו לא נשמע דבר מהצד השני.

השקט גרם כמעט ליעליקי, לבצע פעולה אוטומטית שלישית – הדלקת סיגריה. חודשיים כבר, שהיא איננה מעשנת, אבל באותה שנייה היא הייתה קרובה ביותר לבזבז את כל מאמצי וקשיי הגמילה. השקט הזה לא התאים לשום דבר מהעבר.

בידיים רועדות היא התחילה להתלבש, מנסה באותו זמן גם לצלצל חזרה לאמה וגם להגיד משהו לאבי, המתלבש בחפזון אף הוא, מצדה השני של המיטה.

אבי היה מתורגל. בעיניים חצי עצומות עדיין, הוא היה כבר לבוש כמעט לגמרי, מוכן לצאת לדרך. הוא התעורר באמת רק כשראה את ההבעה שעל פניה – "מה? מה קרה?"

"אמא שלי לא עונה!"

הרמז היה עבה כמו פיל. הפעם זאת אמא. משהו קרה לה.

אבי לא ענה. רק החיפזון שבתנועותיו, התגבר, אם זה בכלל היה אפשרי. כאילו בלי קשר, הוא פלט לפתע – "איפה המפתחות?"

אבל הקשר היה ברור לחלוטין. החשש, שמא לא יהיה מי שיוכל לפתוח את הדלת אצל ההורים.

הם היו שניהם ליד הדלת, במהירות שיא. פחות מחמש דקות עברו מאז הצלצול ועד שהיו מוכנים לצאת לדרך. גם בזה היו הדברים שונים הפעם. בכל הפעמים בעבר, יעליקי נותרה בבית, לארגן את הדברים מאחור, להזמין אמבולנס אם צריך, לצלצל ליואב אולי. הפעם היא לא עמדה לעשות זאת. הפעם היא התכוונה להצטרף גם היא. והשוני הזה היה כולו אוטומטי, בלי לחשוב אפילו על המשמעויות שלו. זה פשוט אירע והתנהל כך, בצורה אחרת.

הם היו שניהם ליד הדלת, כשיעליקי חשבה פתאום על אופציה אחרת, אותה לא ניסתה כלל עד עכשיו. היא ניסתה להתקשר לטלפון הבית של ההורים ולא לנייד של האם.

הקול הצרוד, המוכר כל כך, האהוב כל כך ענה לה פתאום והיא התפרקה בבכי נורא בלי שום יכולת שליטה. בקושי הצליחה לשמוע את ההסברים מעברו השני של הקו, על הגאדג'ט הזה, שנפל לו פתאום מהשידה באמצע הלילה. ודאי שלא היה זה ביכולתה בכלל, להבין את משמעות המלים. רק מלה אחת היא הצליחה להוציא מפיה, בקול מעוות לחלוטין מאחורי הדמעות – "אמא!".