"כולם חושבים שגילאי העשרים הם גילאים הכי יפים, אך לא נעצרים לחשוב מה היה להם בגילאים האלו. תסבוכות, רצונות, וחלומות בלתי ממומשים. אני הרגשתי ועדיין מרגישה כאילו כל העולם עומד על גבי ואומר לי "תעשי, תלמדי, תספיקי," מתארת מוריה את קשיי הגיל שלה. ובכל זאת ועדיין ב-22 שנותיה היא מספיקה הרבה מאוד. כל שרציתם לדעת על מוריה בזרקור זה שלפניכם.
1-בשירך "21" שנכתב לפני שנים אחדות, את נוגעת בכמיהה לאהבה, בגישוש אחר קרקע בטוחה ויציבה בחייך. איך היית מגדירה את מצבך כיום?
השיר נכתב בדיוק לפני שנה, ביום הולדת 21 שלי. הייתי באמצע שיעור במכללה, ופתאום חשתי צורך לכתוב ולפרוק, הרי הדף הלבן הוא חברי הטוב זה שנים. השיר נכתב ממקום של גישוש אמיתי וכנה אחר עצמי. כולם חושבים שגילאי העשרים הם גילאים הכי יפים, אך לא נעצרים לחשוב מה היה להם בגילאים האלו. תסבוכות, רצונות, וחלומות בלתי ממומשים. אני הרגשתי ועדיין מרגישה כאילו כל העולם עומד על גבי ואומר לי "תעשי, תלמדי, תספיקי". הציפייה הזאת מכולם והריצה המטורפת אחר החיים מעייפת. אני רוצה לעשות דברים בקצב שלי ובזמן המתאים. היום אני מרגישה בדיוק אותו הדבר, יש בי כמיהה עזה להספיק הכול אך יחד עם זאת אני יודעת שזה עניין של זמן ודרך, ויש לי עוד שנים ארוכות לפני. לא אשקר, כמו כולם גם אני רוצה שהדברים יקרו לי כאן ועכשיו, שאצליח להגיע לפסגת השאיפות שלי ושאדע מה אני רוצה מעצמי. הקרקע היציבה והבטוחה נמצאת אי שם ואני משוועת שהיא תגיע גם אליי. אבל זהו טעם החיים, לא? לחוות, לכאוב, להרגיש מבפנים. אני תמיד אומרת שהחיים שלי לא משעממים וגם לא הייתי רוצה שיהיו כאלה, אני רק רוצה להיות שלמה עם עצמי ובטוחה בדרך שלי.
2-אהבה ואכזבה האם הם הולכים יחד?
כמובן. ללא ספק.
בעייני אהבה ואכזבה הן כמו חוט ומחט. הרי חוט תלוי במחט, והמחט תלויה בחוט. כאשר אנו אוהבים, אנו נותנים את כל כולנו, מאמינים באהבה באמונה עיוורת. עד שמגיעה האכזבה וסוטרת לנו בפנים. אך כמו שאני מאמינה שהן הולכות יחד כך אני מאמינה שיש להן ישות נפרדת. ז"א, ברגע שהבנאדם יודע להכיל אותן (כל אחת לחוד) הוא יודע לעשות את ההפרדה ביניהן. בעייני זה תהליך של אנליזה וסינתזה- היכולת לדעת לפרק ביניהן ולהרכיב במקרה הצורך.
3-בשירך "אוושת הצמרות" את מדברת על סוף כקטליזאטור להתחלה חדשה. ספרי על היצירה הזו וכיצד נולדה.
היצירה הזו נולדה ממקום מאוד אנושי, מקום בו הדוברת בשיר מנסה להבין מה קורה סביבה. אני חושבת שבשיר הזה הייאוש והתקווה שזורים יחד. הסיטואציה שתיארתי לי בראש התגבשה לכדי שיר, והמילים התחברו להן יחד. אני לא אוהבת סופים ופרידות, יש לי קושי גדול להכיל אותם אולי בגלל הרגישות יתר שלי. אני חושבת שבכל השירים שלי, וזה הספציפי אני עוסקת בסוף ופרידה כי זה מאוד מעסיק אותי בחיי היום יום. מהות החיים שלנו לא מובנת מאליה, וכאשר התחלה חדשה כרוכה בהתנתקות/ היפרדות ממשהו קיים אז יש בזה קושי ולעיתים צער וכאב.
4-תמימות – מה מקומה בחייך.
שאלת השאלות. התמימות מלווה אותי מהיום שנולדתי. יד ביד אנו הולכות במשעולי החיים. יש פעמים שהיא עוזרת לי ויש פעמים שהיא מכשילה אותי. אפשר להגיד שאנחנו ידידות- אויבות ויש בינינו יחסי אהבה- שנאה. אני נוטה להאמין לכולם (לא אגיד שיצר החשדנות שבי לא מגיח לעיתים) פשוט כי אני לא מאמינה שיש אנשים שרוצים לגרום רע לאנשים אחרים. אני חושבת שתמימות נגלית אצל הבנאדם כאשר מסתכלים לו בעיניים, במבט ישיר ואמיץ. אני אמנם תמימה אבל יש לי אינטואיציה מאוד חזקה שמדריכה אותי בחיים, לכן אפשר להגיד שאני יודעת להסתדר לא רע ;)
5-איך היית מגדירה עצמך: אופטימית או פסימית?
אני לא בנאדם אופטימי, בכלל לא. אך מזלי שיש מסביבי אנשים כל כך אופטימיים שאי אפשר שלא להידבק באופטימיות שלהם. אז אפשר להגיד שהפסימיות באה מהר, אך כמו שהיא באה כך היא גם נעלמת. אני יודעת לקום מהר על הרגלים ומנגד ליפול מהר. השאלה היא מה יקרה קודם.
6-מהו תהליך ההתבגרות עבורך.
בעייני התבגרות זהו תהליך של שנים. כל שלב בחיינו הוא סימן דרך לשלמות שלנו עם עצמנו. אנו נולדים לתוך זה, פוגשים כל הזמן באפיזודות וחוויות שגורמות לנו להסתכל אחרת על דברים. ההתבגרות כרוכה במה שאנו אוספים לעצמנו בדרך ולוקחים איתנו הלאה. כיצד אנו לומדים מאירועים מסוימים, כיצד הם מעצבים לנו את נקודת המבט, כיצד אנו לומדים להתמודד עם קושי ואיך זה משפיע על התפיסה שלנו. אני חושבת שחלק ניכר מלהיות "מבוגר" זו הזכות הזו להגיד "עברתי משהו בחיים", והכוונה שלי היא לא למשהו מטלטל ועוצמתי, אלא לדברים הקטנים שעיצבו אותנו וגרמו לנו להיות מי שאנחנו. לא סתם אנשים נזרקים להם בהודו ומנסים לחפש את התשובות האלה, לנבור בנפש שלהם ולתהות על קנקנם.
7-העץ-הוא מוטיב חוזר ביצירותיך, מהו מסמל עבורך?
העץ מסמל עבורי חיים. לתפיסתי הוא כמעט בן אנוש. הוא חי, נושם ומרגיש. יש בו דברים שמבטאים את כל מה שיש לעולם הזה להציע, והוא מקור השראה נפלא. החוזק שלו והעדינות שיש בו מצליחים להוציא ממני המון תחושות שאני לא מצליחה לבטא בדיבור. לא סתם הוא מהווה מקור השראה ליוצרים שונים. הוא בנאלי אך עם זאת מקורי. רענן ולעיתים מיושן. אך האיתנות שלו והעמידה הזקופה שובים אותי כל פעם מחדש.
8-"אכילס"-שיר מיוחד במינו. האם לדעתך קבלת האכילס הפרטי שלנו עשויה לשנות דברים בחיינו?
כמובן. לכל אחד יש אכילס, גם אם הוא יסרב להכיר בו וגם אם הוא ישלים עימו. כאשר אדם מצליח להכיר בנקודת התורפה שלו, הוא נעשה מודע יותר לסביבה שלו, לומד כיצד להתנהל בעולם. בעייני סירוב להכיר באכילס שלנו זו מעין "עצימת עיניים", משום שככל שאדם מסרב לראות כך הוא מונע מעצמו ומאחרים להכיר בחולשות שלו ולהתמודד איתן. ההכרה באכילס הפרטי שלנו מאפשרת לנו להיות אנו בצורה הכי אותנטית שיש, וזו דרך בהתבגרות האישית שלנו.
9-מהי מקומה של האמונה בחייך.
אני בנאדם מאמין. אני מאמינה שיש אלוהים בשמיים, שאחראי לכל מה שקורה לנו. לא אגיד שאני לא כועסת עליו לפעמים, אבל אני מאמינה בו, ולו מאוד. גדלתי בבית דתי ואני אמנם דתייה, אך אני לא אוהבת את כל הסיווגים האלה שעושים בין דתיים לחילוניים. בעייני יש הבדל בין דתי למאמין. אני מכירה אלפי דתיים שבכלל לא הייתי מגדירה אותם מאמינים ולחילופין חילונים שמאוד מאמינים אבל לא מגדירים את עצמם דתיים. הכול תלוי בגישה שלנו. אמונה לא תלויה בכל הסממנים החיצוניים שהחברה מכתיבה לנו- כיפה, לבוש חיצוני וכדומה, אלא במה שיש בפנים, בנשמה.
10-למה או למי את מתגעגעת יותר מכל.
אני מתגעגעת לשנות הילדות שלי. לילדה הקטנה ששיחקה בחול ולא היו לה דאגות ומחשבות. החופש הבלתי מוגבל הזה, הזכות לעשות מה שאתה רוצה זה הדבר שהכי חסר לי. לא שאני מתלוננת חלילה על החיים שלי, טוב לי ואני מאושרת איתם, אך התגעגעתי לזכות הזאת להיות ילדה שלא תלויה בדבר.
11-ספרי על חייך – קורותיך כולם.
אני בת 22, סטודנטית לחינוך וספרות, שנה ב'. אני עובדת בתור ספרנית (למרות גילי הצעיר) ונהנית מכל דקה. אני קוראת המון, אוהבת מוסיקה בכל רמ"ח אברי ומכורה ל"ציפורי לילה" בגל"צ ול"אנשים בלילה" עם קובי מידן, ופריקית של ספרי הארי פוטר. ברגע שגיליתי שהמילים הן חלק ממני ההשקפה שלי כלפי החיים השתנתה, הביישנות אט אט התפוגגה והיד לא הפסיקה לכתוב. אני מאוד הומאנית, ז"א שכל מה שקשור לאומנות וספרות זה אני, מה שקשור בנוסחאות מתמטיות- מחוץ לתחום שלי. הדמיון שלי לא מפסיק לפעול, אני מסוגלת לבהות בקיר ולבנות תילי תילים של מחשבות וסיפורים.
12-מהן השאיפות העתידיות שלך.
יש לי יותר מדי שאיפות, הלוואי ואזכה לממש את כולם. בראש ובראשונה אני מתעדת להוציא ספר שירים, ספר שמכיל את כל תהליך ההתבגרות שלי. לעסוק בכתיבה, להמשיך לקרוא המון, ולעשות תואר שני בספרות כללית או בתסריטאיות. אני רוצה להקים משפחה, עם בעל אוהב ותומך (גם זה חשוב, לא?) ושני ילדים מקסימים. והכי חשוב- להיות מאושרת.
13-עד כמה את חשה שיש לאדם שליטה על אירועי חייו ועל עתידו.
אין לו שליטה. "הכול זה מלמעלה" (כך אומר ה"משורר הדגול" דודו אהרון). אני מאמינה שהאדם לא אחראי על עתידו, הוא אמנם יכול לכוון למקום הזה ולעשות השתדלות כדי שדברים מסוימים יקרו לו, אך זה תלוי במי שנמצא למעלה. ובסופו של דבר, למרות היותי אדם פסימי אני חושבת שזה לטובה.
14-מהם מקורות ההשראה לכתיבתך.
האמת שכל דבר שזז יכול לגרום לי לכתוב. כאוהבת מושבעת של מוסיקה וספרים, הם אלה שבעיקר מספקים לי מקורות השראה. יהונתן גפן ואתגר קרת הם יוצרים שאני מאוד מעריכה ומושפעת מהם. ובעיקר החיים שלי מספקים לי השראה, בזכותם נכתבים שירים ונרקמים סיפורים.
חמש היצירות האהובות על מוריה
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=76011
"מחכה לו"- אני מאוד מחוברת לשיר הזה, אני חושבת שדרכו אני רואה את עצמי.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=73548
"היא באה מתי שבא לה"- זהו הסיפור האהוב עליי. התחלתי לכתוב פרוזה רק לפני שנתיים, עד אז השירה הייתה מנת חלקי. אבל אז גיליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים, להיכנס לראש של הדמויות שלי ולהפיח בהם חיים.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=72571
"עמק הבכה"- שיר עם דו משמעות. אני חושבת שדרכו אפשר לגלות את החלק הפסימי שבי.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=72332
"סלעי הדממה"- השיר הזה נשפך ממני. פשוט ישבתי על המחשב והמילים התחילו לנבוע ממני החוצה.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=76787
"למה אתה צריך את כל זה?"- אני גאה בסיפור הזה, אולי כי הוא הכי רחוק ממני אבל בו זמנית גם הכי קרוב.
