שמש יחסית דלה וקרירה של תחילת ספטמבר האירה חלושות בעד תריסי התריס הכהה בדירה שברחוב נוביליפקי.
'סביר להניח שזו הפעם האחרונה שאני טורקת אותם' חלפה המחשבה במוחי.
הכול היה כבר ארוז . התכוונו לצאת לדרך בהקדם.
רוחות המלחמה כבר נשבו בחוזקה. למרות הבטחות הבריטים והצרפתים לשמור על פולין.הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב" כבר נחתם. היינו אמורים להישאר תחת השלטון הגרמני במידה ותהיה חלוקה. לא מלבב ביותר בכול מקרה.
כזוג צעיר החלטנו לא להישאר בוורשה ולעבור להמשיך ללמוד בשוויץ את המשך לימודי הכלכלה. כול הניירות היו מוכנים.
וילי ירד לשלוח מכתב דחוף להוריו בלוצרן. אני עברתי בנתיים על הפרטים והפריטים הקטנים בחדרנו השכור ולסיים את האריזה.
סגרתי את המזוודה האחרונה. עברתי בסקירה מהירה על כל פינות החדר הקדמי מלא הריהוט הכהה העתיק בואכה לחדר השינה הקטן יותר, ליטפתי את וילון האפריון הירקרק של המיטה הגדולה שכסה על התאורה המועטה. זו הייתה תחנת מעבר מבחינתנו עד שנגיע ליעד הבטוח. בדקתי את כרטיסי הרכבת שנחו בכיס מעילי.
הצצה אחרונה ופניתי לעבר הכניסה, מנסה לגרור את המזוודות עד לחדר המדרגות.
רעש משונה נשמע במעורפל באוזניי. מעולם לא שמעתיו קודם.
ליבי החסיר פעימה. וילי בחוץ. דאגתי מאד.
צליל מתקרב של רעם שחור !! קולו של מנוע מטוס !
הקול נשמע באוזני כקול של חלום רע שמתגשם לפני שציפית לבואו !
נשמתי נשימה עמוקה. הצלחתי בקושי להגיע עד פתח הבית. ירדתי במהירות את שארית המדרגות לכיוון היציאה לרחוב.
פאולינה, בעלת הבית שגרה בקומת הקרקע פתחה אף היא את הדלת ויצאה החוצה. הנחתי את המזוודות בפתח הלובי הקטן. משקוף הבית היה רחב מידות כשמעליו כרבוב גדול שפונה החוצה ועליו נחו אדניות מלאות פרחי בר ועשבי בר שונים שצצו עם בוא הסתיו כשלחות הלילה הזינה אותם בטל רטוב ולח. זה נחשב מקום הכי פחות מסוכן במקרה של הפצצה מהאוויר ושתינו הסתופפנו מתחת למשקוף.
"איצ' סטונט שמיירזונצ'ה ז'ידובקה !!" לכי מכאן יהודיה מסריחה !! רטנה ודחפה אותי החוצה. בלית ברירה מלאת זעם ועלבון פרצתי בריצה לעבר הגינה הקרובה בפינת רחוב כרצ'ליצקי כשהצלילים של מנוע המטוס כמעט חגים כבר מעלי. הצלחתי להגיע עד לביתן האבן הקטן של הגנן שהיה במקרה פתוח וצנחתי מתנשפת כולי בכניסה לחדרון מלא הכלים והמזמרות אוטמת את אוזני כדי לנסות להשתיק במעט את רעש המטוס שחג ממש מעלינו.
ההלם והזעזוע היו עזים ביותר למרות שהייתי מוכנה לבאות. הרעש המחריד לא הותיר כל ספק שפצצה נפלה קרוב מאד למקום הימצאי. חרדה אחזה בי. וילי היה בדרכו אלי לאסוף אותי ויכול להיות שנקלע למקום הנפילה ! .
פתחתי בריצה מהירה בחזרה לעבר רחוב נובוליפקי שהיה מלא עשן שחור שהיתמר לשמיים מכיוון הבית .
"וילי ?" צרחתי, מנסה להתגבר על הרעש מסביב.
"דרלינג!!" שמעתי את קולו מבעד הערפל השחור ! תודה לאל. התחבקנו תוך כדי ריצה לכוון הבית.
בור בקוטר של שלושה מטר נפער בפתח הבית . המשקוף וכל הקיר החיצוני התרסקו לגמרי.שאריות הפרחים היפים ורגבי עפר תחוח כיסו את חלקה הגופה המרוטשת של פאולינה..
המזוודות עפו מההדף ונחו שלמות לצד הבור. וילי מהר לאסוף אותן וללא שהייה נוספת במקום, מבועתים והמומים פנינו לעבר תחנת הרכבת כשאנו ממלמלים בשקט חרישי את "ברכת הגומל".
הבוקר של ה-1 לספטמבר 1939.
לזכרה של אימי.
