את האמת (אימיטיישן של אהבה)

ולא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לדקה,

גם כשכל שנותר בינינו הוא שתיקה,

וגם עכשיו, ימים הזויים,

נשימה לרווחה ויאוש לפרקים.

כמו רוח של פרצים,

השדים מבפנים פורצים,

שוצפים צפים עוטפים,

ואותי מכסים.

והם קוראים –

לך אליה, ניר,

תאהב אותה, ניר,

תשכב איתה, ניר,

תאמר לה,

תצעק לה,

תצרח לה,

בלי מלים.

מזל שיש טיפה שתויה של רציונל,

בסוף שהוא לא ברור וודאי אינו מיוחל,

מזל שיש בי גם את הצד השני,

ולשני חצאים הוא חוצה אותי.

נטע לי

רק את היית אהובה (ועכשיו רק אימיטיישן של אהבה)

אהובה – הוא בה,

והיא בו,

הוא בא,

היא לא בו,

היא לא באה,

הוא בא,

היא בורחת,

והפחד,

הפחד,

היא עוד לא תבוא.

נטע לי

תצאי

לא שיקרתי,

ואהבתי,

איך שאהבתי אותך,

וכואב לי זאת לומר,

כואב לי הדבר,

אך ידעתי, ידעתי לא מכבר,

שאין אדם,

ולא קיים,

שיאהב אותך כמוני.

ע

 כ

  ש

   י

    ו

מתמלא ברחמים עצמיים,

שותה, מעשן, מערפל את החושים,

כדי לא לזכור ולדמוע,

את קולך לא עוד לשמוע,

איך ברגעים הקשים,

את קוראת לי מבפנים.

ק ו  ר   א    ת     ל      י       -

ימי שבת של חורף וציפור לא מצייצת,

חיבוק וכפית, נשיקה לא מאחרת,

אהבה מתוקה עם אור ראשון,

שלוש שנים של שגעון.

אווריל מחליפה את אלאניס

אני לא רוצה עוד להרגיש,

זה מעייף אותי, זה מתיש,

אני לא רוצה עוד לכאוב,

תפסיקי ממני לקחת ולשאוב.

ועכשיו אני מודה, תמיד היית חזקה ממני למכביר,

אך איך אומרים –

אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר.

אכזבה.

ממך

מעצמי