תמיד הייתי אדם מאמין. יום ראשון, כנסייה, לחם הקודש, ישו. אני הייתי חלק מכל התהליך הזה.

צווארון שחור, שמלה שחורה, מה שתגידו, שם אני הייתי.

האמנתי בכל מה שאמרו לי להאמין, כי כולם היו חכמים יותר ממני, חזקים יותר ממני. הם היו לא אני, וזה הספיק לי.

האמונה הייתה כל מה שהיה לי, וכל מה שהיה לי לתת לאחרים.

תמיד הייתי אדם מאמין. כשישו לא הספיק יותר, חזרתי לאבותיי, שאותם נטשתי, כי הצלב תמיד נראה לי יותר פוטוגני. החלפתי את הכנסייה בקבלת שבת, בתפילין, תפילת שחרית ושמירת כשרות.

פייסים, כיפה, שטריימל, לא חסר לי דבר בשביל להיות יהודי כשר.

היהדות הצליחה להחזיק לי את הראש מעל המים למספיק זמן, שאני אבין, שכן, גם פה משהו חסר.

אבל תמיד הייתי אדם מאמין. ואחרי שבטני לא הצליחה לעכל עוד מצות וכל מה שהשתוקקתי לו היה בורשט עם שמנת, עברתי אלה. כי אם לא בברית חדשה ולא בתנ"ך, אז בטח בקוראן אני אמצא את התשובות. כי רק זה שלמעלה יכול לדעת הכול.

ושוב, האמנתי בכל מה שאמרו לי להאמין. השתטחתי על שטיחים, צעדתי ללא נעלים וקראתי בשם אללה חמש פעמים ביום. הכול בשביל להיות גאותו האישית של מוחמד.

האמונה הייתה כל מה שהיה לי, אבל איכשהו היא אף פעם לא הספיקה לי.

גם כמוסלמי לא החזקתי מעמד מספיק זמן. גליתי שללא אלכוהול, אפילו בעזרתה הנדיבה של הדת, אני לא מצליח לסלק את השדים.

תמיד הייתי אדם מאמין. אני מאלו שצריכים משהו לאחוז בו, אחרת, ובכן, תמיד הייתי אדם מאמין, אז אין אחרת. עובד אלילים לא הייתי יכול להיות, אני זקוק לדמות אחת חזקה שתוליך אותי קצר ותמשול בי ביד חזקה. נשארה לי ברירה אחת, להמציא דת משל עצמי.

דת שתהיה בדיוק אני, שתמלא את כל החללים הריקים שיש בתוכי בצורה הכי נכונה. דת שתתן לי להמשיך להיות אדם מאמין, אבל גם אחד עם תוכן.

החלטתי להתחיל להאמין בעצמי, לאלל את גדולתי, את כוחי, את עצם העובדה שכל יום מחדש אני מצליח להתעורר ולחיות. מיליונים מתים, אבל לא אני, אני מנצח את הסטטיסטיקה וחי עוד יום.

את התפילות החלפתי באמירת מילות הודיה לכוסות היין, הוויסקי והבירה. גליתי שהרבה יותר קל לאהוב אותי כשאני שיכור מיין מאשר כשהייתי שיכור מעבודת אלוהים.  גליתי שהרבה יותר קל לחיות כשהכול מותר, חוץ ממה שאסור. ומה שאסור, לא משך אותי יותר.

הסתובבתי ברחובות, בחליפות יקרות, גילוח מדויק, הסתובבתי וצעקתי את דברי האל. את דברי שלי. הייתי חינני, נחמד, שיכור בדיוק במידה הנכונה. דברתי על עולם אחר, אבל הוא לא היה רחוק או מנוכר, העולם שלי היה קצת מטושטש, אבל בעיקר שמח וחופשי. לא הטפתי לאנשים, רק עניתי לשאלות, איך אני כל כך אני, כל כך חי, כל כך לא כמוהם.

ואנשים התגודדו סביבי, הייתי חכם מהם, חזק מהם. לא הייתי הם, וזה הספיק להם.

המשכתי להיות אדם מאמין, והמציאות התגמשה סביבי. לא הייתי יותר חלק מהעדר, מצאתי את עצמי בתור הרועה. כמו ישו, אבל אמיתי. כמו משה, אבל רהוט ובטוח. כמו מוחמד, רק שיותר לא הייתי כבול לחמורים. אני לא זוכר תקופה בהירה יותר.

התחלתי להיות יותר מאשר אני. אנשים קראו לי המשיח, האנטי כריסט, השטן. הייתי כל מה שטוב, וכל מה שרע, ההבטחה לגן עדן ונידוי לגיהנום. כבר לא יכולתי ללכת ברחובות, בלי שאנשים יפלו לרגליי, יהללו את רוחי. תלמידים התחילו להתדפק על דלתי, בתולות החלו לערוב לי בפינות חשוכות. הייתי האדם הכי דתי, האפיפיור החדש. ובכלל לא האמנתי בדבר חוץ מאשר בעצמי.

אלוהים נברא בצלמי.

האדם החדש, האדם הנכון, העתיד.

כולם רצו לא להיות כמוני, אלא להיות לידי.

במקום להצטלב כל בוקר, אימהות נוצריות של פעם, גרמו לילדות חסרות האלוהים, לנשק את תמונתי.

במקום להניח תפילין, גברים חסונים היוצאים למלחמות אמונה, התגלחו בסכיני גילוח הנושאים את שמי.

במקום להשתטח לכיוון מכה, נערים צעירים חדורי מוטיבציה, הורידו שוטים של הוויסקי שנרקח בהשראתי.

האמונה שלי, הפכה לנחלת הכלל. למיינסטרים של המיינסטרים. ההארה שלי, לגבי החיים, הפכה למציאות נוקשה של חובות, כמויות ודרישות. הייתה כמות מסוימת של חליפות שאדם צריך לרכוש, כמות מסוימת של כוסיות שאדם צריך לשתות, כמות מסוימת של חיוכים שאדם צריך לפזר, כמות מסוימת של אמון עצמי שאדם צריך להפגין, כמות מסוימת של אמונה שהאדם צריך להחזיק.

מקדשים, כנסיות, מסגדים, בתי כנסת אומנם נשרפו לעפר, אבל במקומם קמו מבנים חדשים. חלולים מהבטחות למציאות אחרת. אדישים לעצמם.

להיות הכי אני שאפשר הייתה המצווה הכי גדולה של המאה החדשה.

אבל אני, אני כבר לא הייתי אדם מאמין.

לא הייתי אני.  

לא הייתי יותר מאותו בחור על צלב שניסה פעם משהו.

דמות ריקה מתוכן ומלאה בהבטחות.