תמים

אולי זה כי אני תמים. לא יודע, יכול להיות באמת שאני תמים מידי. הסתכלתי על השעון וכבר היה מאוחר אז הלכתי. תמים. אנשים רגילים לא היו הולכים ככה משם, הם היו מחכים שיקרה משהו, כי הם לא תמימים, הם אנשים עם אופי, כאלה ש... בעצם, בעצם יש לי אופי. אופי תמים. כשהגעתי הביתה הכנתי לי ארוחת ערב וחשבתי על חברה שלי שעזבה אותי. ואז האוכל נהיה לי מר בפה. ככה זה שאני חושב על חברה שלי, ישר נהיה לי מר בפה. חשבתי, מזמן לא כתבתי. מזמן. ועוד מעט יום השואה. אולי אני אכתוב משהו על יום השואה. אבל רק חשבתי. לא באמת עשיתי עם זה משהו. פעם הייתי מצליחן, הוצאתי כמה ספרים והם הצליחו דיי יפה. אבל עכשיו? כלום. אולי זה בגלל שאני תמים? לא יודע. יכול להיות. וכשהלכתי לספריה עשיתי את מה שאני תמיד עושה - התיישבתי על הרצפה וקראתי את כל הספרים שלי מההתחלה עד הסוף. ולא בגלל שחצנות או משהו, פשוט לא הכרתי ספרים אחרים ששווה לקרוא אותם. אתם יודעים, זה שאני סופר זה לא אומר שאני מתעניין בספרות או משהו כזה. זה משעמם אותי. אז לקחתי את כל הספרים שלי, העמדתי אותם בשואה... בשורה. וקראתי. השואה לא יוצאת לי מהראש. לא לא, אין לי ניצולים במשפחה. יש לי, אבל לא ממש. כולם ברחו ישר. לפני שהתחילו לשרוף אותנו. אולי אני באמת צריך לכתוב. 

חשבתי.

אולי אני באמת צריך לכתוב.

אז לקחתי את כל החסכונות שלי ושכרתי לי סוויטה במלון חדש ויוקרתי. היה שם ג'קוזי שפחדתי להדליק כי בדרך כלל אני הורס דברים כאלה, היה שם טלפון שפחדתי לגעת בו, כמו שאני מכיר את עצמי, ישר אני אתקשר לאיזה תחנת משטרה או משהו ואז יעצרו אותי. אני כזה.

ובלילה הראשון לא נרדמתי, אז הלכתי לבר. מסתבר שהם פותחים רק בעשר, ואני שאלתי את עצמי - זה אמצע הלילה. בעצם זאת לא שאלה. חיכיתי יפה שעתיים. ואז פתחו. ושתיתי המון, שתיתי המון אלכוהול. והיא הסתכלה עלי, היו לי עיניים כמו לחברה שלי, וזה הזכיר לי אותה, ופתאום נהיה לי מר בפה, אז חזרתי למלון. השעה הייתה שתיים בלילה ושמעתי את הבחור מהקבלה אומר בטלפון "מה אתם צריכים? יין? ומה עוד?" ואני רק שאלתי את עצמי, בשביל מה הם צריכים יין. עכשיו שתיים בלילה. מעניין מה הם עושים, שאלתי את עצמי. וחייכתי, כי זאת באמת שאלה. אבל לא ידעתי לענות עליה. אולי זה כי אני תמים. לא יודע, יכול להיות שאני באמת תמים מידי. והסתכלתי על השעון וכבר היה מאוחר אז הלכתי.