היא פילוסופית במהותה, דוגמנית ומתאמת סטיילינג. היא בת מיליון על אף שנולדה ב-94. זוהי גל אמת בוגר-מוכשרת, יפהפייה, ומביעה בזרקור זה את כל האמת שבתוכה.
1-בדף היוצר שלך את כותבת: "כבר הייתי כאן בעבר, שבתי מהגעגוע." שלוש שאלות לי אליך בנוגע לכך:
א-מי היית אז.
כשהייתי כאן בעבר, הייתי בת קצת פחות מ-16. אין ספק שיש הבדל עצום בין כתיבתי היום לזו של אז. בתקופה הזו הייתי ילדה אבודה שבעיקר חיפשה אישורים, בכל דבר. לכתוב ב"דרך המילים" היה מן אישור סמוי עבורי, לאיכות הכתיבה שלי. הרבה מהטקסטים שלי נכתבו בעיקר בכדי להיכתב. לא הרבה אחרי עברתי התמוטטות מאוד קשה מבחינה נפשית שהביאה לניסיון התאבדות ואשפוז קצר, אחריהם נולדים מחדש כ'אמת'; שמי השני שנוסף דאז.
ב-מדוע הלכת.
הלכתי כי לא נותר בי כוח. לא לכתוב, לא לחלום, לא לנשום. ההתמוטטות יצרה מפלצת אפרורית ולא מתפקדת, ואיתה גם מילים שלא היו אני. כל כתיבת טקסט הפכה לחוויה חוץ גופית ונפשית מטלטלת, שגבתה ממני מחיר גבוה מאוד של איבוד כוחות. כל מה שרציתי אז היה להימחק, לחדול. כל אספקט בחיי נרמס תחת רגליי שלי ולא נותר אלא ללכת. מהכל. מעצמי. ולילה אחד נורא בהחלט, סימל את הרצון הזה- כשבעלתי מחצית מהתרופות וכדורי השינה בארון התרופות של סבתא. הילדה ההיא מתה, היא צלחה במשימה. ואני נשארתי, אפילו נולדתי מחדש. ללא ספק טובה יותר.
ג-והאם השיבה בשל הגעגוע מסמנת שעולמנו אינו רע כל כך למרות הכל.
העולם שלנו רע מאוד. אלה החיים שנפלאים. אני חושבת שבתור בני אדם עוד לא מימשנו את פוטנציאל הקבוצה עד הסוף. היכולת של הקולקטיב להפוך את העולם הזה לנכון יותר, ובכך לשלש את איכות החיים שלנו. אבל ללא ספק, זה אתר נפלא. קבוצה נהדרת. אנשים יקרים וטובים. תמיד ריגש אותי לדעת שעל אף שאני פחות ממחצית גילם של רוב הכותבים כאן, היחס אליי הוא כאל משוררת רצינית. אז כן, אולי העולם לא כל כך רע.
2-האם יש יתרון להיות בת מיליון, או שמא עדיף להיות ינוקא בחיים בעולם זה.
"אני לא צעיר מספיק בכדי לדעת הכל" אמר אוסקר ווילד, היקר בכותבי הפילוסופיה בעיניי. יש קסם אינסופי בתום. תום אמיתי וטהור. לצערי, חלב שפתיי יבש מהר מדי, בכורח המציאות הסבוכה של חיי. לכן רבים משיריי עוסקים בכמיהת הרחם, בחזרה לארגז החול;
"רוצה שנצרח את עצמנו עד שנחריש
ניבנה ונבנה את הכל מחדש כמו היינו
ילדים בגן
בועטים בארמונות החול,
נוקשים חזק בפלסטיק
מכניסים קצת טוהר לעיסת הלכלוך
מושכים בצמות ורוקעים ברגליים"
3-בקוראי את שיריך אני מוצאת בחורה כה צעירה אך כה עמוקה. מהי פילוסופית חייך.
זו שאלה בעייתית. איך עונים עליה מבלי להיות יומרניים עד מאוד? ובכן, אנסה:
החיים הם תנועה מתמדת של צליל ואור. כל שאנחנו נדרשים הוא לרקוד לפי הקצב מבלי ליפול ולהביט אל תוך השמש מבלי להישרף. כמובן ששני הדברים כמעט ובלתי אפשריים, הרי שנפילות ועיוורון הם מומחיות האדם. פילוסופית החיים שלי, אם כך נקרא לה, מאוד פשוטה: לראות כמה שיותר גוונים ולרקוד כמה שיותר סגנונות. אחד בכל יום, לפחות. הנפילות הן בלתי נמנעות. יש ימים בהם אנחנו לא רואים אושר גם אם הוא יושב לידנו באוטובוס. אבל אם נבזבז את הזמן על בחירת משקפי שמש ונעלי ריקוד, נבזבז את כל הקסם שיש לקיום הרעוע הזה להציע.
לחיות, זו הפילוסופיה שלי.
4-האם את מעמיקה בכתבים פילוסופיים ואם כן באילו בדיוק.
אני מאוד אוהבת כתבים פילוסופים. אני נמשכת מאוד לאוסקר ווילד, קפקא, ניטשה ופילוסופיות יהודיות שונות. אבל הפילוסוף שהשפיע עליי בצורה החזקה ביותר הוא לאו טסה, אבי הטאואיזם ומחבר הדאו דה דג'ינג. תורה נפלאה ומומלצת בהחלט. הוא הצליח לראות את היופי האמיתי שטמון בעולם, בחיים ובמוות. היעדר החוקים והצווים הפיזיים שלו מאוד מתחבר לסלידה שלי מתבניות.
5-אם היית צריכה למנות את שלושת הדברים החשובים בחיי אדם-במה היית בוחרת.
החלום- אדם צריך שיהיו לו חלומות, ולו הזעומים ביותר. כבני תמותה אנושיים ניחנו ביכולת המבורכת לעצום את עינינו ולדמיין כל שחשקה בה רוחנו. פשוט לחלום. לעתים קרובות מדי זה מציל חיים.
החמלה- רק בשנתיים האחרונות נוכחתי לדעת כמה חשובה היא החמלה. היכולת שלנו לקבל ולהכיל. היא המתירה את האדם מן הבהמה, בעיניי. החמלה היא מטהר האוויר של האגואיזם, השנאה העצמית והבדידות. היא רפואה לעולם.
מהות- בהקשר לחלק הקודם, נזכרתי כעת בספרו של פרנקל 'האדם מחפש משמעות', שעוסק במהות הקיום ובעיקר בחמלה אנושית טהורה. מהות היא ההכרה במי שאנחנו, במאיפה באנו ולאן מועדות פנינו. נודדות רגלינו. היא העכשיו, האתמול והמחר. השורש הזעיר של העץ האיתן. אדם ללא מהות, ללא בחינה עצמית והפנמת ה'אני' הוא קליפה ריקה של קיום על שתי רגליים.
6-הגדרת האושר היא חמקמקה, האם את יכולה לנסות לתמצת הגדרה לאושר?
"לפעמים אני חולמת על יקום של אור אבסולוטי. כזה שלא שורף בעיניים, ואני יכולה להביט ישר בתוכו. הוא כל כך יפה שמהאור בו בוקעים צלילים נעימים, ששטים לתוך האוזניים שלי ומתפרקים בבטן. מתפוצצים לאלפי רסיסים של טוב. הם זורמים בדם שלי והופכים את העור שלי לשקוף. ביקום הזה אין לי משקל, צרכים. אין רעב ואין חולי. אני מרחפת באוויר בלי כמיהה לקרקע. אני מתקיימת מהתפוצצויות רגעיות של אושר לבן ומזין.
במקום הזה, לא משנה מה הייתי או לאן אני הולכת. כל שחשוב הוא העכשיו, ההתמסרות הטוטאלית לאור. למוזיקה. זה יכול להיות כל כך יפה. ואני כבר לא צריכה ללטף לעצמי את הלחי ולהסית את השער הצידה, כאילו זה מישהו אחר. שם הלבד שלי הוא יפהפה וטהור. הוא נכון. והשקט היחיד בא מתוך הלב. הוא לא פועם, הוא זורם. כן, אין לי תאריך תפוגה או ערך ממשי. אני אינסופית. הדם שלי עשוי מתווים והוא זורם במעגלים אל תוך תיבת הנגינה שלי. אני פאר היצירה של עצמי. אין קירות ואין תקרה, רק צלילים בצורת חמצן שממלאים את הריאות שלי בפסקול חרישי של שלמות. היקום הזה נמצא בדיוק בין השביר לחד משמעי. בין הערפל הסמיך ביותר לשמש הבהירה מכל. קו האופק של כל הסופים וההתחלות. הוא בכל מקום. שום מקום. אין לי פחדים. ביקום הזה אני לא רוצה לחדול."
7-מהו הריק הקיומי בעיניך.
היופי הפיזי. כדוגמנית ומתאמת סטיילינג (מקצועות אשר שניהם חלק מתעשיית האפנה) חוויתי את ריקנות העולם שלנו- הרדיפה אחר השלמות הפיזית. זה הריק הקיומי האמיתי. בעולם הזה אני בעלת חשיבות, כי הטבע בראני יפה. אני שונאת את זה. הנחיצות היחידה בי היא בהסתמך על נתוניי הפיזיים. אני רואה איך כל כך הרבה אנשים סביבי מקריבים הכל למען התעשייה הזאת, ונחרדת בכל פעם מחדש. כמה 'כלום' יכול למלא חדר אחד עמוס אנשי פלסטיק לעייפה. בנות שקופות מרזון וגברים מנופחים ממיצי פורטאין, תחרות מי פחות מעניין. לא לזה התכוון אוסקר ווילד כשסגד ליופי.
8-על אף שאת טוענת שאת בת מיליון שירתך בעיני היא שירה מודרנית עוצמתית. האם את מסכימה עם הגדרה זו וכיצד את היית מגדירה זאת.
הכתיבה שלי היא מאוד מודרנית, תואמת תקופה. היא נוצרת מהעכשיו, אבל מושפעת מדברים רחוקים. רוב רובם של אמני המילה הכתובה שהשפיעו עליי במהלך חיי, באים מתקופות רחוקות ממני מאוד. לא פעם אמרתי שהכתיבה שלי, היא העור שלי; היא הכיסוי של הנשמה, הגוף, קולטני חמצן זעירים שמתחברים יחדיו. אבל היא גם בלתי נפרדת מהשאר. כדי להצמיח אותה כל פעם מחדש אני נדרשת לעשות קילוף יסודי ומייסר, אבל מבריא. אני חושבת שזו תהיה ההגדרה הקרובה ביותר.
9-בריאת השפה המופלאה: "אלמנת מילים" לקוחה מאחד משירך, געי בכך במילותיך.
" זו אני
שנוסעת מהר
שממהרת להסיק
שפוחזת להגיע
בדמיונות של
ילדה מפוחדת,
בחשקים של
אישה מאוהבת,
בעצב של
אלמנת מילים."
היחס בביטוי 'אלמנת מילים' הוא כפול: החלק הראשון עוסק בהקשר לבית בשיר, שמתאר את הפערים העמוקים בי שמרכיבים את התחושה הכללית. זה החלק האינסופית, בו כל שיר וקטע הופך להיות שלי, איתי, למעני, אני למענו. אני למעשה "מתחתנת" עם המילים. וכשנולדת תחושה חדשה, שיר חדש, אני מתאלמנת מקודמו. שזה דבר עצוב ויפה כאחד. החלק השני מתייחס לאותו עיקרון "בת המיליון", בוא לפעמים נדמה לי שהנפש שלי ככותבת, התקיימה הרבה לפני המילה הכתובה. והיא נאבקת לעמוד בקצב המהיר של השינויים, ההתקדמות. היא תקועה במקום מאוד מייסר, בדיוק כמו אלמנה. זו לא בחירה, זה מצב קיים.
10-היכן מצוי קו התפר בין מילה לשתיקה.
"אני בשום מקום
בלא נמצא
באין מפריע
באי שקט
בחוסר סדר
בדיס ה רמו ניה
בפנים,
וכל לילה בחוץ
אני הומלסית ויתומה ונרקומנית של אהבה ושרמוטה ועצובה ומטומטמת.
מר, מר.
חמוץ לי.
לבד."
11-עד כמה וורבליות שבעל פה מחזקת או מחלישה את זו שבכתב.
השתתפתי בלא מעט ערבי הקראת שירה, שם גיליתי כמה יכולה האינטונציה לחזק את הטקסט. יש טקסטים שמקבלים עולם שלם של משמעויות רק אם מקריאים אותם בקול רם. יש גם כאלה שבלי הקראה אינם ברי הבנה. מכרה שלי, ומשוררת בחסד בשם נעם פרתום, הקימה פרוייקט שנקרא פואטיוב- בו היא מקריאה את שיריה בסרטוני וידאו קצרים. הסגנון הייחודי שלה בא לידי ביטוי בעיקר כשהיא מקריאה, ושיריה הופכים לעולם חדש של רגש. כך גם המשורר דורי מנור, שנוהג להקריא את שיריו באינטונציה ייחודית המהווה חתימה מובהקת שלו.
12-מיהו המשורר העכשווי האהוב עליך ביותר.
סיוון בסקין, היא נהדרת.
13-מיהו היוצר בכל תחומי האמנות שיש לך זיקה מיוחדת אליו.
סלבדור דאלי. ללא ספק. הוא מתח את קווי הדמיון, את גבולות הפיזי, הפך חלומות לאמנות פלסטית נפלאה. שבר מוסכמות של הנפש. הוא הצליח למצוא את החיבור העדין והנהדר שבין המוח לנפש. דאלי הוא חד משמעית האדם שהשפיע עליי מכל.
14-ספרי לנו על עצמך-קורותיך כולם.
אז כפי שכתבתי בכרטיס היוצר שלי, אני ילידת 94', בת מזל גדי. את מרבית חיי העברתי בלהגשים את עצמי, כבר מגיל צעיר מאוד. הוריי התגרשו ברעש וצלצולים כשהייתי בת 6 בלבד, ומאז אני במאבק בלתי פוסק להרגיש בבית. את רוב שנות היסודי והתיכון העברתי בעיסוקים שונים כמו תיאטרון, ספורט ואמנות. את הכתיבה פגשתי לראשונה בגיל 10. אני אדם מאוד סוציאלי, לכן מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוקפת אנשים וחברים. בגיל 14, עברתי את הטראומה האישית הראשונה שלי- אונס. אין ספק שמאז השתניתי מאוד, והחוויה לחלוטין הפכה את צורת ההסתכלות שלי על החיים ועל העולם. מאז אני חוקרת, מנסה להבין. לא לקבל דברים כמו שהם, רק כי צריך. במשך שנתיים שחקה האשמה חלק מאוד גדול בחיי. היחסים הסבוכים עם אמא שלי היוו מאז ומתמיד נקודה מאוד רגישה, איתה אני מתמודדת בשיריי וציוריי. היעדר המשפחה ומהות הבית התקין והבריא יצרו צורך מתמיד בחיפוש אחר שייכות, גם אם רחוקה מהמסגרת. בגיל 16, עזבתי את הבית פעם הראשונה והתחלתי בדרך חדשה. לא מעט אחרי, עברתי התמוטטות נפשית וניסיון התאבדות שמהווים את תחנת הלידה המחודשת השנייה- האשפוז הקצר באברבנאל (שם אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית). כיום, לאחר שנתיים בבית אני גרה מחוץ לבית אימי, משתדלת להחזיק את עצמי כמה שאפשר ומכוונת לחיי אמנות ואקדמיה. חשוב לציין שלצד כל הזוועות, חיי די מוצלחים ברמה האישית; היצירה הפכה להיות מטרתי העיקרית מגיל 15 ומצאתי עצמי מופיעה על במות, כותבת ומציגה, יוצרת מוזיקה ואמנות פלסטית, ואפילו מתחזקת מפעל חלומות קטן בחלקת המטרות שלי. משעשעת העובדה, שעיסוקי כיום הוא דוגמנית בהפקות אפנה קטנות כגדולות. אני נמצאת בעולם בו מקדשים את הריק וחסר המשמעות, אך תמיד שומרת פנקס קטן בארנק אליו אני דוחסת את כל האמיתי.
15-"והשקט מנגן רק לה. ונוס." כך מסתיים שירך "ממרומי הרצפות", כאפיזודה בפני עצמה. פרשי את השיר המיוחד הזה והקונטרסט בין תחילתו לסיומת שלו
השיר ממרומי הרצפות, מתחלק לשלושה חלקים (כאשר חלוקה אחת היא בתוך השיר). החלק הראשון עוסק ביחסים הלא מוגדרים שהיו ביני לבין ברמן במקום בו נהגתי לשבת. לעיתים קרובות נדמה היה שהוא בהחלט רואה אותי, מצליח לעבור דרכי עם עיניו ומילותיו. הרגשתי שייכת כל אימת שחלקי איתו חלל. אך הפנטזיה התנפצה מאוד מהר, ושם מגיע החלק השני, בו אני מספרת בצורה מאוד סמויה על חברה שמצאה גם היא עניין באותו הבחור, ושניהם מחצו את ליבי באחת. עניין החלוקה, המספר שלוש, המילה 'מרומים' ועוד כמה ביטויים בשיר, הם ביטויים מאוד ספציפיים לחלקים בסיפור המדובר. אני נוטה להשתמש במשחקי מילים בשיריי. האפיזודה השנייה, או חלקו השלישי של השיר, מתארת את היחסים המורכבים שלי עם אמא, וכיצד הם השפיעו על האופן בו אני רוצה את עצמי ביחס לגברים. בחרתי לחבר את שני הקטעים הנפרדים ליחידה אחת מחולקת, מאחר והקונטרסט ביניהם, הוא בעצם חלל חסר. הוא בעצם אני. אמורות להיות כאן שלוש אפיזודות; אני עם גברים, אמא שלי איתי עם גברים, והחלק שמחבר בין שניהם- אני. וכמו שהדוברת והסיגרייה נמחצות תחת ההגדרות, כך גם אני הולכת לאיבוד בחלק חסר בשיר, אותו גנזתי אפילו מעצמי.
16-עד כמה חייך מעורבים בכתיבה או עד כמה היא אוטוביוגרפית.
בעבר, הכתיבה שלי הייתה מאוד בדיונית. נמשכתי אל הפנטזיה, אל הרעיון שבלהמציא חיים. עם הזמן וההתבגרות, הבנתי שזה לא מלא מספיק. "מה שלא מצוי בכותב, לא ימצא בכתיבתו" אמר לי פעם חבר קרוב. הרגש לא ניתן לייצור, הוא עצמו חומר הגלם הטבעי והבלתי אפשרי לחיקוי שממנו מזוקקות כל המילים. ומאז שהבנתי את זה, אני מתעסקת בעיקר בכתיבת ה'אני'. עוד אבולוציה שעברתי בדרך, הייתה הניסיון ליצור חיבור בין התחושה האישית למציאות הבדויה בכתוב. אני שותלת חלקים ממני בדמויות אחרות, מקומות אחרים, גילאים שונים ומצבים משתנים. היום אני עוסקת בעיקר בכתיבת "נחשו מי"; אני כותבת סיטואציות מופרכות בהן טמונות פיסות ממני, ונותנת לקוראים לתהות מה בדיה ומה אמת.
"אני פורצות את גבולות החשיפה
במיצג חי של
עירום ריאליסטי מדי באמצע רוטשילד.
עושים עליי סרט
ואני אומרת שהייתה לי ילדות קשה .
מישהי בוכה, מישהו מביא ביד,
אמא שלי מתקשרת; "מזמן לא באת לקידוש".
(על עזיבת הבית, הכתיבה מאז ופחד העירום הנפשי).
חמשת היצירות האהובות ביותר על גל אמת בוגר
עוף חול
פעמיים
מתי
ושבתי
שני הרחמים הצילוני
משינה
וצירי השירה
קמלו
מפהקים מקברם
ובשלישית
על ערש דווי
עד זוב דיו
ומילים
לא אשוב,
לא בשלישית.
-בחרתי בשיר הזה, מאחר והוא מלווה אותי בשני רבדים בחיי; השירה והנפש. לאור מצבי הנפשי בשנים האחרונות עברתי לא מעט לידות מחדש, וכך גם בשירתי.
ירושלימה
בוא נשחק תופסת
נרוץ יחפים בכפר
בין קוצים ושלכת
נחיה סופים ונלד התחלות
ובין הקיים לעוד לא נמצא
נלטף בעדינות את החושך הדק
נבתק מילים סתומות מאין
ונברא מציאות חדשה
ובין השחור ללבן מתנגנת
איזו בדיחה שחוקה
על חד פעמיות
ונשים בסתיו
והנעליים שנותרו שמוטות תחת מיטה
כבר עושות דרכן בדמיוני
קדימה אל נהריה
שם אתה ודאי מחכה לי
באיזו תחנת רכבת ישנה
מוכן לתפוס
את מה שהעליתי בקיץ.
- השיר הזה נכתב על והוקדש ל.., בעיקר הוסתר ממישהו שכל שרציתי היה שנחווה יחדיו את התחושה הזאת. מה שכמובן, לא קרה בפועל. וילד, את השיר הבא ברשימה:
כוהל(ת)
חדשות לבקרים
וישנות לערבים,
אתה פוקד את
מיטתי
חרש
מלבין לילות - אינדיגו
בשלווה המוכרת
ואני
שכובה,
עירומה מימים
ורוויה מבדידות
אתה בתוכי
והצימאון עלינו
והרעב מאיתנו
ואין חדש תחתינו
והכל הבל - הבלים.
- סיפור חיי בזוגיות. זו הסיבה.
לדבר עם האצבעות
אין ספק שהלילה הזה
ארוך מדי
ואין ספק שהחושך הזה
הוא שחור יותר מדי.
אם היה לי שקל על
כל פלוני שחצה לבבי בחצי
ודאי הייתי שוחה בנהר אפלולי
של דולרים.
הימים כבדים עליי, השמש מנקדת אותי נמשים
והיומרה, הרעב, הזיעה, הם ק ש י ם.
והיא המטומטמת
היא אומרת שנחמת משוררים
היא נחמת טיפשים ואני
מפוסקת,
ומנוקדת:
לפחות בחושך לא רואים.
- בחרתי בשיר הזה היות והוא עוסק בשני דברים מאוד מרכזיים ביצירה שלי- מיניות ובדידות. הוא מתאר את תחושת הכלום הגדולה שמציפה את חיי בשני התחומים הללו, בציניות המוכרת והמנוכרת שלי.
כאב משומש
לינדה, היא,
היא אוהבת יותר מדי,
היא מחזרת בקנאות
אחרי שברי הזכרונות שלה,
מתרפקת,
על איזו סיגריה או
נוסטלגיה
בזמן שהוא
מתרפק על איזה
שש פוסטמות בצידי פלורנטין
הרי זה כל כך קל
היא כזאת שבר
הוא כזה כלי
רבגוניזם על משקל של חרמנות נעורים,
אוברייטינג של מילים.
לינדה היא,
כל כך מלאת כאבים שאין להם מזור,
אהבה שלא תחזור,
נאיביות, תום כזה שמשאיר אותה
חמישה צעדים מאחור
עכשיו היא בוכה לי
"כמה אהבנו בחור מאחור"
זה למה היא הולכת (עם מבט) עקום.
שיר זה נכתב על חברה טובה שלי, ובן זוגה. שניהלו מערכת יחסים שדמתה גלגל ענק בלונה פארק: מעגלית, מייסרת ובעיקר חסרת פואנטה. בחרתי בו כי מדי פעם אני אוהבת להשתעשע עם חיים של אנשים אחרים בשיריי.
