היא הביטה בעיני ובפצה בבכי.../כתבה מזי אבוחצירה

"אין אוכל לאביבית, לא בישלתי בישבילה, היא לא אוכלת, לא טעים לה, לא צריך!" אמרתי בקול רם שהגיע לאזניה.
"תפסיקי! תחזירי לה את הצלחת," הורה לי בעלי בשאת נפש.
"לא היתעקשתי אין אוכל בישבילה!"

אביבית הגיעה בריצה לשולחן וראתה שאין לה מקום, אין אוכל ואין צלחת.
"לכי , הורתי באצבעי "חיזרי לחדרך, את לא מקבלת אוכל כי את לא אוכלת בדרך כלל איתנו," נשמתי והימשכתי "ניתן לך כמה ממתקים אחר כך, את לא צריכה לאכול, זה בסדר תישארי פיצפונת," היתרסתי בפנים קפואות למרות ליבי הרותח.

היא הביטה בעניי ופרצה בבכי שהמיס את פני קפואות. באותו לילה היא הלכה לישון רעבה ללא אוכל. זה עלה לי בריב גדול עם אביה, אבל היתעקשתי. למחורת בבוקר קפצה אביבית מהמיטה והיתישבה אל השולחן מוכנה לקבל אוכל, שוב הודעתי לה:

"אביבית לא בישלתי בשבילך אין אוכל, אבל," מיהרתי להוסיף "אני יכולה לתת לך מעט מהאוכל שלי, ירקות גבינה, חלה, רק אם את רוצה, אני אתן לך מהצלחת שלי מעט," אביבית הנידה בראשה בהסכמה ובלעה את האוכל בלי לצייץ, בצהריים שוב רצה אל השולחן,

מאותו היום נשמתי לרווחה, המסר הועבר ונגמרו המשחקים היא אכלה אוכל בריא.

@כל הזכויות שמורות לכותבת