הכל התחיל בבוקרו של יום ,שחשבתי שעומד להיות עוד יום רגיל ,אך למעשה הוא לא היה רגיל בכלל .
כשקמתי בבוקר אמא הבחינה בכך שהגרון שלי נפוח .
היא שאלה אם זה כואב עניתי שלא .
הרופא שבדק אותי אמר שזה סתם נפיחות רגילה .לאמא הייתה הרגשה אחרת.
אמא ביקשה שהרופא יפנה אותה לבית החולים תחילה הרופא סירב, אך אחרי עימותים הוא נאלץ להסכים ורק אמר חבל .
פרופסור המחלקה אמר לאמא שלא באים לבית החולים בשביל סתם נפיחות ,אבל אמא התעקשה ואמרה שרוצה שיעשו לי ביופסיה ,
שאלתי את אמא :
"מה זה ביופסיה ? היא ענתה :
זה כמו ניתוח שנותנים לך לישון ואז לוקחים דגימה מן הנפיחות ורואים מה זה ..
בהתחלה הפרופסור היה שקט ואז התחיל לדבר ואמר :
"את האמת , אני לא יודע מאיפה להתחיל ."
אחכ אמר בשקט :
יש לה לימפומה
והסביר שזה סרטן בבלוטות הלימפה
ואמר שנצטרך להתחיל בסדרת טיפולים .
באותו רגע שבו שמעתי את המילה סרטן הייתי בשוק לא הבנתי מה המשמעות חשבתי תחילה שזה כמו סרטן של הים ככה זה וזהו !
אבל טעיתי ,הבנתי שזה משהו הרבה יותר מורכב ומסוכן שהחיים שלי עכשיו תלוים במחלה הנוראית .
הרגשתי כל כך עצובה למרות שתחילה לא ממש הבנתי מה אני הולכת לעבור ועדין לא ידעתי הכל אבל היה חשוב לי לנסות להיות חזקה ולשמור את הכח שלי כדי להאבק במחלה ולעזור לאמא לא להיות עצובה .
עצמתי את העינים חזק ופתאום הרגשתי כאב ,צעקתי שתפסיק כי זה כואב,האחות אמרה לי להירגע ולא לזוז כי זה יכאב יותר . אמא הרגיעה אותי ואמרה שזהו זה ניגמר .
אחרי שהאחות סיימה להכין לי את המיטה שבה שכבתי וכל רגע עמדתי לבכות מזה שחיי השתנו בין לילה :
מילדה חייכנית ושמחה הפכתי לידה עבוצה ובכיינית
מילדה שאוהבת לרוץ ולשחק הפכתי להיות ילדה שלא יכולה לזוז מהמיטה
לא הבנתי למה אני למה חיי השתנו כך בין לילה למה אנשים כל כך סובלים ולמה יש מחלות נוראיות כאלה.
היה לי כל כך עצוב ואת עיני הציפו דמעות שזלגו וזלגו ולא הפסיקו ..
אמרתי לאמא שתקרא לאחות כי המחט שורפת לי .
האחות ניגשה ואמרה שזה כלום
שזה חלרק מהכימוטרפיה .כוויה . ושלא אגע בזה.
אמא שאלה אם הייתי צריכה להסתפר היית מספרת ? חשבתי לרגע ועניתי :
לא !!
מה פתאום את שואלת אותי שאלה כזאת ?
בערב, אמא הרגישה שהשיער שלי נושר ועינה ניהו אדומות.
היא יצאה מהחדר ופרצה בבכי מר .
אמרתי לה : "אמא אל תבכי לא חשוב, השיער שלי עוד יצמח, וגם אם לא לא נורא זה לא מפריע ללמרות שזה כן הפריע לי וכל כך אהבתי את השיער שלי ופתאום מה קרחת יהיה לי כולם יצחקו עלי חשבתי לעצמי אבל כדי שלאמא יהיה פחות עצוב אמרתי לה שלא מפריע לי ורציתי להראות לה שאם אני חזקה גם היא צריכה להיות חזקה .
.
אמא חייכה אלי חיוך מוזר
כאילו היא מנסה להראות לי שלא קשה לה .
אבל בתוך תוכי ידעתי שכן קשה לה ומאוד.
גילו אצלי חיידק טורף שגרם לי ל3 פעמים מוות קליני
המון אנשים שבאו לבקר אותי לבשו מסכות מוזרות.וממש לא הרגשתי בנוח עם המבטים המרחמים של כולם .
שהרגשתי טוב יותר הייתי יושבת עם האחיות במשרד הקבלה .לפעמים הייתי עונה לטלפונים אן שסתם יושבת ומציירת .
כשעמדתי להיכנס לניתוח חיכתה שם נערה כבר 18 שגם היא הייתה צריכה להיכנס לניתוח .היא הייתה לבד צעקה ובכתה . נורא ריחמתי עליה .וחשבתי לעצמי שמזל שיש לי את אמא שליוותה אותי ותמיד איתי וחשבתי לעצמי מה הייתי עושה בלעדיה איך הייתי מתמודדת עם כל זה לבד ?
אני הייתי בטוחה שהייתי נישברת מהר מאוד .
בדרך הביתה שאלתי את אמא למה אני לא יכולה ללכת לבית הספר כמו כולם.
אמא אמרה : בגלל שאת ילדה חולה .
אח"כ היא הסכימה שאלך בתנאי שהיא תבוא איתי .
חן וטלי, שהן החברות הכי טובות שלי קפצו עלי וחיבקו אותי ואמרו שהתגעגעו נורא .
נכנסתי לכיתה עם הכובע הזה, הכובע הכי יפה שיש לי וכולם הסתכלו עלי במבט מוזר ומרחם וחלק התחילו להתלחשש בניהם.
בהפסקה דני מכיתה ו ,'2 הוריד לי את הכובע לפני כולם ונתן לי מכה בקרחת.
פרצתי בבכי.
הרגשתי שאני לא רוצה לחזור יותר לבית הספר בחיים.
הרגשתי מושפלת כואבת שהם צחקו על חשבוני ידעתי שאני מכוערת עם הקרחת אבל זה בסהכ לא היה בכלל באשמתי ושמתי את הכובע הכי יפה שלי והם מה צחקו בכל זאת .
ראומה ויצמן.אשת הנשיא באה לבקר אותי והביאה לי ספר עם הקדשה.
שבוא כתוב שגם היא הייתה חולה וקראה המון .
היא נכנסה לספרים ולעולם הדימוני, ובכך הזמן עבר מהר והיא שכחה שהיא חולה . הבנתי שאולי בדרך כזאת זה באמת ליעזור לי קצת להסתכל על הדברים אחרת להבין שלא הכל שחור ולבן ושישנם עוד צבעים !
בדרך לסיטי פחדתי נורא .
רעדו לי הרגלים, הראש כאב ומרוב הסטריה בכיתי
במסדרונות.הקירות ניראו לי כאילו הם זזים - הציורים שצוריו עליהם גדלו ,קטנו וניראו לי מעוותיםוזה בילבל אותי מאוד.
כשהגענו לסיטי עמדה שם רופאה ובידה קנקן מיםמוזרים שאותם הייתי חייבת לשתות .
כבר מהלגימה הראשונה ניגעלתי ולא יכלתי לשתות יותר אבל כדי להתחיל את הבדיקה הייתי חייבת .
כשסיימתי נכנסתי לחדר בו מכונה ענקית,ומוזרה.
הרופםא אמר לי לשכבעל המימטה ולהושיט לו יד .
הבטתי והוא דקר אותי במחט קטנה
ופתאום המכונה התחילה לנוע- ואני איתה ומסביבי כל מיני אורות נדלקים וכבים.
הרגשתי כאילו אני בתוך חללית,ולרגע שכחתי שאני בבית חולים ואפילו חייכתי.
לפני הניתוח האחרון ביקשתי מאמ שתקנה לי בובת תינוק ובאמת כשהתעוררתי מצאתי את הבובה שכל שך רציתי .
בובת תינוק הוא היה גדול והיה לו חליפת גינבס ונעלים מגניבות כאלה. שעיר בלונדיני ועינים כחולות כאוקינוס ונורא התלהבתי שכראיתי אותו
במסדרון בדרך החוצה אמא החזיקה את הבובה כשהראש כלפי מטה ופתאום מקצה המסדרון אשה אחת צעקה :
"גברת גברת היל הראש של הילד!!!
אמא לא הבינה מה היא צועקת והיא עשד שהיינו ממש קורבות אליה לא הספיקה לצעוק.
אחכ היא הבינה זה היה בובה והיא נורא התביישה והתחילה לצחוק וגם אנ י ואמא צחקנו.
היום אני בריאה ניצחתי את הסרטן .
נותר אצלי הכוויה ביד מהכימוטרפיה בובת התינוק והקול הצרוד...
סוף!!!
מבוסס על סיפור אמיתי שהוא סיפור חיי!!
