בשבוע שעבר נכנסה לאזור שלנו אחת חדשה. כמו תמיד כל אחד מהג'מעה בתורו רחרח את השטח. בחורה, שכשתראה אותה, לא משהו מיחד. אבל אחרי ההסתכלות הראשונה אתה רואה שהעיניים שלה גדולות כמו הבת של התורכי, אבל עצובות כמו של בורי שעכשיו הוציאו אותו מהמים ואמרו לו תסתכל יא עיוני בפעם האחרונה על הגלים איך שהם מתנפצים יופי על האבן, לפני שאנחנו מעבירים אותך לשחות בתוך המחבת שלנו.
כשאתה שואל אותה למה העיניים שלה עצובות, היא רק מחייכת. כל הג'מעה חושבים אותה שרמוטה מתחסדת. היא עובדת במסעדה של התימני. כששאלנו את התימני מאיפה הגריל כזו מודעת אבל, הוא אמר שהיא יותר זולה מהערבי מרמאללה שבפעם האחרונה שהוא ראה את המניאק, זה היה כשהבן כלבה שם לו לבנה, ולא של בניין, שהרימה לו את כל המסעדה גבוה יותר ממגדל שלום. הוא נותן לה לגור בחור שמעל המסעדה שלו. אין שם כלום.לא טלפון ואפילו לא חשמל. רק מים יש שם. יותר הוא לא משלם לה כלום – יש טיפים יופי, אין – חבל. לפעמים נותן לה גם שאריות מהאוכל שלא מכר. לב זהב. לא רוצה שהיא תמות לו מרעב. ניסה לסדר לה מישהו שידאג לה, אבל היא כזו אוניברסיטה, לא מוכנה לשמוע על זה. קוראת לעצמה רוני, אבל נראית בקושי כמו רו.
כל הסיפור התחיל כשחיים הרזה היה חם עליה והחליט שהוא לוקח אותה אפילו אם היא לא רוצה. הוא חיכה יפה עד סוף היום אחרי שכולם הולכים,ואחרי שהיא גמרה לנקות הכל ועלתה למעלה לחור שלה, הוא עלה אליה, חשב תפס פראיירית, אבל היא כמו שאתה רואה אותה, לא פראיירית. למדה
קרטה. עכשיו הוא הוציא חוזה עליה. לא בריא להרגיז את הרזה. תסתכל עליה ככה לא תאמין. בקושי רבע עוף והצליחה לנער חבורה כבדה של ענקי השכונה. מכל הבלגאן שנוצר, אני איך אומרים, הסתקרנתי? זאת המילה? מפה לשם, ביררתי עליה קצת ומכל הג'מעה, כל מה שהצלחתי להוציא זה שהיא קודם כל ברמה א' בקרטה, שאף פעם היא לא תתקוף רק תתגונן, ושהדירונת שלה כולה פרסקאות ליגה עליונה. עפרון, פחם, זפת לפעמים, אפילו צבע. פרסקאות, ניר רגיל, בד, סדינים מכל בכל
לא תמצא שום חומר אצלה, אפילו לא סיגריות. רק הריח של המסעדה של התימני. שאלתי את התימני אבל לא עניין אותו בכלל מה היא עשתה אצלו בבית. הוא אומר שברמה שלה, הוא רק יעשה את המקום גלריה ללקוחות של המסעדה. היא הרי לא תיקח את הקירות איתה כשתעזוב. תנסה לרחרח לידה. אולי אתה, עם העטים שלך והאשכנזיות, אולי תוציא ממנה משהו. אולי אפשר לעזור לה במשהו. תבוא לתימני, תמיד היא שם. לפעמים אני בא לשם רק לדבר איתה. יש לה סבלנות של ברזל ויודעת להגיד את הדברים הנכונים ככה עושים לך טוב על הלב וכל העצב נמס".
מואיז סיפר לי על רוני לפני בערך ארבעה חודשים, אבל עד לא מזמן לא טרחתי אפילו לבדוק מילה ממה שהוא אמר. זה נשמע לי שייך לתקופה של אמריקה במשבר הכלכלי. היה לי ברור כי הסיפור כולו בגרעינו הוא מוצק, אלא שמכאן ועד לתימני, כל סיפור יכול לקבל אלפי גרסאות והמוצר המוגמר, זה שאני כותב בדרך כלל, רחוק שנות אור מהמציאות. אלא שרצה הגורל ונקלעתי לאותה מסעדה. על השלט היה רשום: מסעדה תימנית – מאכלים תוצרת בית. כמה מפתיע.
הריח שהדיפה המסעדה עורר אותי והזכיר לי שמאז אתמול לא בא מזון לפי ולקיבתי המיוסרת. צל של בחורה הגיש לי תפריט. כל מה שהצלחתי לקלוט ממנה היו העיניים שלה. היה בהם עצב שלא נתקלתי בו מעולם. בהתחלה זה מכה בך. אינך מסוגל לאתר מה הרעיש אותך כל כך. כולי הייתי נסער ונרגז על חוסר האונים שלי מול סערת רגשות בלתי מובנת זו. הזמנתי קובה בשר, מרק תימני, חומוס, סלט ירקות מטובל היטב ובירה מהחבית. מייד הוגשה הבירה ואחרי האוכל שלווה בקערת מחמצים שונים וצלחת עמוסת פיתות חמות. עם האוכל שערב לי, נתחוורה לי סיבת אי הנוחות שנחתה עלי ללא אזהרה מוקדמת. הבחורה הזו באה ונעלמת כמו צל, אבל הנוכחות שלה מורגשת בכל המסעדה. אז עלה בזיכרוני מואיז עם הסיפור הזה שלו. לא היה צריך לשאול. זה היה ברור שזו רוני שסביבה הספיקו החבר'ה לרקום אפוס שלם. הוצאתי את הספר התורן שלי במטרה למשוך את הזמן. הייתי מרותק לכסא. תנועותיה אותן איתרתי בזווית עיני, נראו לי כמחול שדים מטורף בו שותפים להקת מחוללים שלמה, ולא סולנית בודדה. הספר היה פתוח, אבל לא הצלחתי להתרכז בו.
הייתי מרוכז ברוני ורק בה. הזמנתי קפה עם עוגה מתוקה. משהו מאוד לא מוכר. מעין בצק עם פיסטוקים או אגוזים אחרים ורוטב מתוק, שכיסה על מרירות הקפה. למרבה הפלא, נתחוור לי שהייתי היחיד באותו ערב שהגיב כך לתופעת המלצרית. הייתי בטוח כל הזמן כי כל הסועדים בוהים חסרי אונים בצללית הנעה סביבם. כנראה שנרדמתי, כיון שהתעוררתי לרחש כחכוח המלצרית, שבעדינות ניסתה להעיר אותי ולרמוז שהגיע הזמן ללכת. "מה את עושה הערב אחרי העבודה?" שאלתי. היא חייכה. חיוכה היה הדבר העצוב ביותר שראיתי. "הערב נגמר מזמן, עכשיו לפנות בוקר ואני עייפה". אספתי את עצמי חזרה למוצקות אחידה וחיכיתי. הבטתי מוקסם בתנועותיה שעה שניקתה את המקום לאחר הסגירה. קיומה נראה כפלא בעיני. לא ייתכן כי קיים יצור שכזה. היא אינה יפה, ניתחתי לעצמי, אבל היא מרתקת. היא רזה מדי וחיוורת. העייפות ניכרת בפניה, היא נמוכה, לא צעירה, כפות רגליה גדולות ואינן פרופורציונאליות לגופה, וכך גם כפות ידיה ואוזניה. השיער שלה היה אסוף היטב, אך בסוף היום ניתן היה להבחין בהשתרבבות שיערות מרדניות אל מחוץ לגומייה. שיערה נראה רך למגע, כמו חוטי משי בגווני חום כהים. אפה היה ארוך לטעמי, אך מלא חיוניות. כך הייתי ממשיך לולא הבחנתי באור שנכבה. מיהרתי לפתח. ראיתי אותה יוצאת ונועלת אחריה. המנעול נראה כמאיים עליה. היא ירדה לחוף. פשטה בגדיה ונכנסה לים. בחושך אפשר היה לחשוב כי זוהי בתולת ים שחמקה מהרמונו של פוסידון. היא שחתה כרבע שעה ללא הפסקה. מחליפה בין סגנונות השחייה כאילו נולדה במים. כאילו למדה לשחות עוד לפני שלמדה ללכת. עלתה אל קצה שובר הגלים וחזרה בריצה. על החוף התקלחה עירומה במקלחות העומדות לרשות המתרחצים. היא הוציאה מתיקה סבון שהדיף ניחוח נעים. החליפה בגדיה והתקרבה לעברי. כל אותו זמן בו עקבתי אחריה, השתדלתי להיות בלתי נראה עד כמה שאפשר. הייתי בטוח שהליכתה לכיווני מקרית בלבד. "אתה יכול להפסיק להתחבא עכשיו אדון רפסודיה קרפטית. מה אתה רוצה?" הייתי משותק. רגלי סרבו לזוז. הן התחברו להם לאדמה בקשר נגדי. קולי ברח ונטש אותי לאנחות. "אני מכינה את הסבון בעצמי. מריח טוב?" היא שאלה וקרבה לאפי נוזל בתוך בקבוק מי עדן. "כן, מאוד" הופתעתי לגלות כי קולי שב. עתה גם הפשירו רגלי מקיפאונן והדם חזר לזרום. רק הלב עדיין חיפש את קצב הפעימות ובדק אם החסיר פעימה או שתיים. "בדרך כלל אתה מציץ בבחורות?" עכשיו אני חייכתי. בואי נלך אלייך, הצעתי. "לא" ענתה. לפני שהספקתי להגיב, גיליתי שהיא נעלמה. חיפשתי אותה בחוף, לבסוף החלטתי לגשת לביתה. אחכה לה שם גמרתי אומר בלבי. כשהגעתי היא כבר היתה שם מכורבלת במיטתה. לפתע, משום מקום נחתתי על הרצפה, משם הועפתי לשלל כיוונים ללא כל קשר לגודלי, לכוח המשיכה של כדור הארץ, גרוע מכל לא הצלחתי להבין מי מתעלל בי ולמה. האור נדלק. רוני נגלתה לפני. אלו לא היו שום סיפורים על כוחה.
מה אתה עושה כאן?" (לעזאזל היא בקושי מדברת). "חשבתי שקרה לך משהו רע כשנעלמת פתאום". "ואת כתובתי מי נתן לך?" "כולם יודעים". "אז ידעת שזה מסוכן?" "שכחתי". בשלב זה לא הצלחתי להתאושש. שמתי לב לקורה סביבי. "שמי רוני כפי שוודאי גילית, ואתה?" "אני יהודה. אני מגיע לכאן לחפש סיפורים מהם אני מרכיב כתבות לעיתון 'מצב החומר', ואם מצאתי מציאה אולי אפילו לערוץ המקומי. דיברתי עם מואיז, הוא מודאג מאוד ממך וביקש ממני לראות במה ניתן לעזור לך". שתיקה נשתררה. מהקירות נשקפו נופים קסומים, אנשים וחיות בשילובים שונים פסעו לתוך הקירות ומתוכם. לכל הדמויות היה אותו המבט של שלווה סטואית. כזו שבאה רק אחרי המוות או לקראתו כששום דבר כבר לא יכול לפגוע בך. "שים לב לקיר המערבי. אלו הם הרי הקרפטים מהספר שלך". על הרצפה ניתן היה להבחין בציור דהוי. שני ארגזים היו בחדר. האחד היה מלא בציורים על בדים או על נייר והשני הכיל בגדים, קלטות, ווקמן ובטריות. שתקתי. הבטתי בה. רק לפני רגעים ספורים עמדה עירומה לפני. עובדה זו הכתה בי. היא היתה מודעת להימצאותי, למבטי, ולמרות זאת היא לא נרתעה מלהתפשט בנוכחותי. עצם המחשבה גרם לי להעלות סומק על לחיי. הרגשתי כמו נער שהצליח להציץ למקלחות הנשים, וגילה שם גם את אמו. החדר הדיף כעת ניחוח של גופה ושל הסבון אותו היא מייצרת לבדה. "למה את כאן?" "נוח לי כאן". "רוני, את מאוד עצובה. מעודי לא נתקלתי בעצבות עמוקה יותר מהצחוק שלך, ואני כפליים מגילך. אני כבר לא שואל למה, אבל החבר'ה וגם אני, היינו רוצים לעזור, אם רק היינו יודעים במה. בבקשה, רק תאמרי איך לעזור לך". "אני כבר ילדה גדולה, ויכולה לדאוג לעצמי, אבל תודה על הרצון". שוב שתיקה. בדרך כלל שתיקות מסוג זה גורמות למבוכה לשני בני הזוג, אלא שכאן המילים נראו מיותרות. "אולי תישאר הלילה?" היא הפתיעה אותי בשאלתה. לראשונה נראתה פגיעה. "אין דבר שישמח אותי יותר מלבלות לצידך את הלילה". היא חייכה, התכרבלה חזרה לתוך מיטתה. כיביתי את הנר. "לא, תדליק, אני רוצה לראות אותך". הישירות, החיסכון במילים שלה, היא מצליחה לשתק אותי רק באלו, לצד המראה השובה והמיתוסים סביבה, הבנתי כי אני חסר אונים מולה. "אני חושבת שתמצא בגדים בארגז מימינך". "יש צורך בהם?" "כן". לדירה מצורף חדרון קטן ובו דוש ובית כסא. התקלחתי. להפתעתי, המים היו חמימים. הזרם היה חלש מדי למקלחת – קרוב יותר לשיטת העינוי התורכית; קילוח מים דקיק. דרך הווילון שמעתי את קולה. הוא נשמע מהורהר. הייתי מוכן לשקוע לתוכו. להתמזג לתוך עצבותה. להגיע עימה לפסגות של תענוג אליהם לא נראה כי הגיעה מעודה. עורה יהיה ודאי רך וחמים למגע. המשך אינטגראלי לעיניה ולקולה. ידי זורמות לתוך פוך שיערה, משם אל פניה. שפתותינו נפגשות. להט דמה שוטף אותי עמו ובגדינו מתקלפים מעלינו כמו זוג נחשים הממהרים להשיל עורם. התפוצצות של יצרים. ריח חרוב באוויר בולע לתוכו את ריחות הלילה. "אתה בסדר שם?" אותו קול שנשא אותי עמו ברגע הקודם החזיר אותי למציאות. האמת נגלתה לפני במערומיה. אני, בתוך אמבט עינוי תורכי, גמרתי אבל ביד. "אני כבר יוצא". זה לא היה הקול שלי. לא יכול להיות. רק לפני רגע הוא היה יציב למדי. מגרוני בקע לו קול לא מוכר. כרכתי סביבי את המגבת היחידה שנקרתה לנגד עיני וניגשתי לארגז הבגדים. "אתה מאמין בחיים אחרי המוות?" איך שהיא מצליחה להוציא ממני את האוויר בכל פיעם. הופתעתי משאלתה זו. לבשתי מכנס ערבי וחולצת פלנל ויצאתי אליה. "למה בדיוק את מתכוונת?" שאלתי כשאני מתקרב אליה. נשכבתי לצידה. כעת היינו קרובים מתמיד. חשתי את שדיה הזעירות נצמדות לחזי כשמיקמה עצמה בצמוד לי ככל הניתן, תוך שהיא הופכת את זרועי לכר תחת ראשה. תוך כדי כך חשתי את פטמותיה מזדקרות. זקפה קשה השתלטה עלי ללא יכולת לרסנה. רק המחשבה על היותנו קרובים כל כך זה לזו, די בה כדי להפוך במערכות ההורמונים בגופי חזור והפוך. רוני חשה בכך. חיוך ממזרי השתלט על פניה. זה לא הרתיע אותה. היא המשיכה ונצמדה ואף כרכה את זרועי סביב מותניה הצרות. "האם אתה מאמין בשכר ועונש? כלומר בקיומו של גן עדן וגיהינום? לזה אני מתכוונת". "מה פשר השאלות האלה בשעות מאוחרות. בואי נישן" "זה לא מטריד אותך?" "לא כרגע". אותי זה לא מפסיק להטריד". לילה, אחרי חצות, אני סובל קשות מזקפה והיא שואלת אותי אם יש גיהינום. אם חשבתי שאין גרוע יותר ממרחץ העינוי התורכי שעברתי באומץ רגעים ספורים קודם לכן, כאילו לא די בכך, אהובתי השברירית מצאה לעצמה שיטת עינוי מקורית יותר. מה שאני עושה למענה. אני מאוד מקווה שהיא מעריכה זאת האינקוויזיטורית שלצידי. אני כבר מתחיל לחשוב אולי אאנוס אותה והקץ לסבלותיי, אלא שמייד אני נזכר בתחושת חוסר המשקל תחת ידיה ומייד אני מוותר. אפילו על עצם המחשבה. זהו. אני בכלא סורי. אין ספק בכך. רק לא להדליף סודות... "אתה ישן?" "אני באמת שלא יודע. אני חושב שלא. מקווה מאוד שלא. אם באמת יש גן עדן, על איזה כוכב הוא? הוא בטח שלא בגלקסיה שלנו, לא נראה לי". מבטה חזר להיות מהורהר. "אתה יודע, כל הדתות, היהדות, הנצרות והאסלאם מבוססות על אמונה בשכר ועונש. גם לי נראה העניין טיפשי בעיקרו, עד שדיברתי עם בחור דתי שמאמין בכל מאודו בקיומו של אל אחד, בהשארות הנפש, וכל זה... ("למה היית צריכה להיפגש איתו לעזאזל" חשבתי בלבי). כשהוא דיבר הרגשתי עליונות עליו. חשבתי שהוא מדבר שטויות. לא הצלחתי להבין איך בחור אינטליגנט כמוהו אינו מסוגל להתמודד עם האמת. עשינו עסק שכל אחד מאיתנו ינסה למצוא צידוקים לדעת השני כדי להימנע מעימותים מיותרים. אז חשבתי על היקום, ועל האינסוף. ניסיתי למקם כוכב של נשמות ביקום ולא הצלחתי. חשבתי על הכוכבים שתנועתם דומה לתנועת מולקולות – אקראיות. זה הביא אותי לכך שהיווצרות גלקסיה המסוגלת לקיים חיים למעשה נוצרה באקראי. מכאן הסקתי שאין אלוהים. ככה המשכתי ושכנעתי את עצמי, עד שהגעתי למימד הזמן. אתה עוקב?" אני עדיין לא מבין לאן את חותרת". "אתה מאמין בתנועה בזמן?" "לא". אנחנו נעים במימד של זמן המתאים לקואורדינאטות ספציפיות: כדור הארץ, גלקסיה, מיקום על גבי הכדור, עונה – קיץ או חורף. בקצה השני של הכדור עכשיו יום, ובחללית אין מושג של יום ולילה, רק זמן במרחב הנמדד במדד כדור הארץ. אם תיקח ייצור ארצי כלשהו ותעביר אותו במשך שניות מספר במימד הזמן של האור הוא יחזור לארץ כעבור מאות בשנים על פי מדד עולמינו, אבל לפי המדד שלו, חלפו שניות ספורות בלבד. כך מתאפשרת נסיעה לעתיד. תאר לך שקיים מימד שונה של זמן בו ניתן לגשר על מדדי זמן שונים, דרכו ניתן לנוע בזמן כדור הארץ, ביחס לנו הוא בעבר או בעתיד, לכן אין לנו יכולת להתקשר אליו, אבל ההיפך אפשרי. אם כך, גופינו הגשמי שייך כולו למערכת גלקטית ספציפית בזמן נתון מעיב על יכולתנו לנוע במרחבי הזמן. בכל קואורדינאטה שונה מקבל היקום צורה שונה כתנועתו בקו הזמן בו הוא כלוא. ייתכן שבמרחב שכזה, תהייה קיימת השגחה עליונה. אלוהים, גיהינום וכל זה". לחשוב שכל זה נכנס לחוט השערה השוכב לצידי. "יותר משאני עייף אני רוצה לשכב איתך". כן, הייתי אמיץ אפילו אני נדהמתי מהאומץ שהפגנתי. הבטתי בה. ייצור המבקש קירבה. שכבנו זה לצד זה מתגפפים עד שנרדמנו. בבוקר, כשהתעוררתי, מצאתי אותה עדיין ישנה. הרשיתי לעצמי לחטט בחפציה. מצאתי ערימות אינסופיות של מכתבים. היו שם מכתבי ברכה, מחברות, הכל מתקופת בית הספר.. הכל מסודר לפי תאריכים, תקופות וכותבים. מתקופת הצבא מצאתי מכתבי חיזורים בשפה סודית שאינה נהירה לי. במעטפה חומה ונפרדת מצאתי פרחים מיובשים – פרחי שדה בלבד. השולח היה רס"פ בגדוד שריון כלשהו. מכתביו החלו בהצגה עצמית. שם, תפקיד, פתק ממנו נשמר כל פרח וציור. ממכתביו הצטייר חייל מסובך נפשית. אדם שעבר אכזבה עם בחורה אחת, ניסה להתאבד, הוריו גרושים – חיים בין קיבוץ לבין עיר, הכל היה כאן. מכתביו ריתקו אותי. לא יכולתי להתנתק מהם. קראתי מכתב אחרי מכתב. הכל היה מסודר בסדר כרונולוגי המכתבים, הציורים. הכאב שפרץ מהם היה הרסני ומרתק כאחת. הבחור פגש את רוני בבסיסה בתחילת האינתיפאדה (הראשונה) כאשר כל הארץ היתה תוהו ובוהו. איש לא ידע איך לאכול את המכה שנחתה על הארץ. לא השלטון ובעם הדעות היו חלוקות לשלושה מיליוני דעות שונות,. הייאוש פשט על הבחור. מכתביו שהחלו בהצגת עצמו, הפכו למכתבים דוקומנטאריים על אופי העבודה, על הפקודות האכזריות, על הייאוש והאכזבה הטוטאלית של הבחור, או יותר נכון לומר של גועל מהמעשים. השלב הבא היה אפאטיות, ששיאו היה פרץ של אכזריות. אכזריות כלפי העצורים, כלפי האוכלוסייה. רוני שהתעוררה בינתיים הביטה בי ולא נתנה סימן חיים עד הביטי בה. "יופי של מדינה שאנחנו חיים בה" היא בכתה. עיניה היו אדומות ונפוחות. "מי זה הבחור?" שאלתי, הכאב עמד בחדר והביט בנו מנצח על אורגיה של ניכור, של הדחקה. "זה לא חשוב מי הבחור, זה החייל הישראלי באינתיפאדה, זה מה שאנחנו יוצרים בעצמנו, אתה ואני ששותקים, זה כולנו שלא מפסיקים את מחול השדים הזה. "רוני שלחה ידה אל מתחת למזרון והושיטה אלי מכתב נוסף" "בכך אני אשמה" לחשה. על המעטפה היה רשום "סליחה". לא פרחים, לא אהבות ופלרטוטים, פשוט סליחה. המכתב תיאר אונס. מדויק ומפורט. היה לילה, הוא פיקד על כיתה בסיור בכפר ביתא. שמענו לא מעט על הכפר הזה בחדשות בתקופה ההיא. הנשים החלו לקלל את החיילים. אלה מצידם התפצלו כל כיתה לכיוון שונה. הבחור איבד את עשתונותיו, נכנס לבית. "לא רציתי לעשות כלום"! היה כתוב שם. "היא התיישב לידי וליטפה אותי. התיישבנו כולנו והיא נתנה לנו לשתות. איציק שהבין ערבית תירגם בשקט את מילותיה. היא מקללת אותנו. לא יותר מזה. המשכנו לשבת שם. היא התיישבה ליידי וליטפה אותי. עמית התקרב אליה וליטף אותה. עצרו את אבא. היא בכתה. בבקשה תשחררו אותו. כעת היא דיברה בעברית עם מבטא ערבי כבד. עמית חייך אלי. כאבה נגע לי וביקשתי מעמית שיעזוב אותה. היא חיבקה אותי ובכתה. נשארה לבד. את כולם עצרו. בבקשה תשחררו אותם, בכתה לתוך החולצה שלי. ניסיתי להרגיע אותה. הקרבה הזו שיגעה אותי לגמרי. אנסתי אותה שוב ושוב, ואחר כך כולם אנסו אותה. החלטנו לשתוק ולא לספר על כך לאיש. אני שהתחלתי בכך מספר לך את זה". המכתב המשיך בתיאורים שונים של גוף הבחורה, דרך החדירות, הכל היה כתוב שם. לא יכולתי להמשיך לקרוא. "תקרא עד הסוף", דרשה רוני. "ידענו שזה לא יעבור לנו בשתיקה. איציק היה הראשון שצרח עלינו וניסה להגן עליה. את מבינה. זה לא הייתי אני זה איציק שניסה להפסיק את מחול השדים הזה. כשניסו עליה שלושה חבר'ה דפיקה משולשת. אני התיישבתי והייתי המום. לא הייתי מסוגל להגיב. תגרה התפתחה בין איציק ועמית שלא הסכים לעזוב אותה. סופסוף הבנו מה קרה. ישבנו בצד מבוישים והבטנו בה. כולה חבולה. אפילו לא ידענו את שמה. היא הצטמקה למינימום ובכתה, כולה רועדת. איציק ניגש אליה וניסה להרגיע אותה. שמישהו יכין לה קפה. קמתי והכנתי קפה. לא יכולתי להאמין למתרחש. עמית לא הפסיק למלמל שאנחנו אבודים ושהשרמוטה תגמור אותנו. היא התאבדה. זה כל מה שאני יכול לומר על שקרה אחר כך. רוני, תסלחי לי בבקשה. אם את לא תנסי להבין... אין לי איש מלבדך. לא התכוונתי, לא רציתי את זה. בבקשה תסלחי לי". המכתב המשיך בהתנצלויות. "סלחתי לו. אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת להיות טיפשה כל כך ולסלוח לו. לא היו לו שום תירוצים טובים למעשה כי אין כאלו. ואני אשמה במה שקרה אחר כך. במכתבו הבא הוא ביקש סליחה על שהרג ערבי ללא שום צורך בכך, ככה אני סולחת לו בשם כל הצבא, העם והמצפון, והוא ממשיך להרוג. הייתי מבקשת ממך סליחה לולא הכעס שלי. אבל לא אתה לא איש יחזירו את הגלגל לאחור. אחרי שני הרוגים, מפסיקים לבקש סליחה. הדברים הופכים לפשוטים ומובנים מאליהם". לא יכולתי להגיב. הייתי המום. ילדים קובעי גורלות. חיים ומוות ביד הסליחה. "תגיד משהו" התחננה רוני. הכל היה עדיף לה על השקט שלי. "איך יכולת לסלוח לו, אני לא מבין. למה לא דיווחת על זה עד עכשיו?" "אתה עיתונאי – תפרסם את הכל ללא שמות אם אתה רוצה באמת לעזור". היא ירדה למסעדה. בקופסה נפרדת היו מכתבים של רוני לעצמה. כל מכתב התחיל בשיר מתוך אופרת הרוק מאמי: "אתה שקראוך אלוהים, שעשית שלום בשמיך, לו רק עשית שלום גם בנפשי". משפט שקדם לכל מכתב האשמה עצמי. היא הנאשמת, השופטת, התביעה והסנגוריה. היא מאשימה עצמה ברצח, ומוצאת כי היא אשמה. אשמה בכל הסעיפים. גזר הדין הוא גלות לשארית ימיה. לחיות ממה שהיא מכנה אויר, לפרוש מחברת אנשים ולבסוף למות בייסורים. הכל התברר. הבחורה מרצה עונש מאסר שגזר דין מוות בסופו. כך נראה נידון למוות המודה באשמתו. ירדתי לחפש אחריה. אמרו לי שהיא ירדה לים. ירדתי אחריה לכיוון הים. לא מצאתי אותה שם. היא נעלמה. השאירה הכל מאחוריה. מכל המכירים אותה רק אני לא חיפשתי, ידעתי שרוני נפגשת כרגע עם פוסידון. הוא משנע אותה על מימד הזמן האבוד ומציג אותה שוב ושוב לילדה אנוסה מחפשת נחמה, ותריסר ילדים שלא מבינים כיצד הגיעו לארמונו של מלך הים. היא פוגשת באמה של הילדה ובאביה שמת בכלא, ומבקשת מכל אחד, אישית, סליחה. רוני ביצעה את גזר הדין בדייקנות מרהיבה כמוה. הגיע זמן קריאת שמע.
