"איזה צרה" – כעסתי על עצמי – " איזה חוסר תשומת לב מצידי. . עוד מספר שעות אמור לישון . איך, איך אוכל לעשות זאת ?" כל תקוותי לשנת ישרים הלילה נגוזו והתאדו השמימה בעשן דקיק ומסולסל. עצוב ומכונס בעצמי ישבתי תוך מבט של ייאוש בתוצאות השבר לפתע אורו עיני. רעיון גאוני בפשטותו עלה במוחי הקודח. רעיון בו הזמן והתנאים ישחקו לטובתי. שהרי נגזר משמים כי צדיקים מלאכתם נעשית בידי... כוחות הטבע.
חודשים לפני כן , קבלתי צו קריאה לא שגרתי לשמש כ"נהג" בצבא. בעוונותי הרבים ככוכבי השמים לרוב יש בידי רישיון נהיגה על משאית ללא הגבלת משקל. רישיון זה קבלתי כצופר מצה"ל על מנת ...שצה"ל יוכל לנצל אותי גם כנהג בשעות הצורך .
בתחילת שנות השמונים , בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, צה"ל נזקק נואשות לתגבור מערך נהגי התובלה שלו . לשמחתי ולמגינת ליבו של הגורם המקצועי שלי , זכיתי סוף סוף לראשונה בחיי להשתייך למאפייה המוכרת והמכובדת של'טבחים-אפסנאים-נהגים' בשרתי כנהג תובלה מהשורה . ואתם יודעים מה ? זה היה די נחמד , אפילו מאד מאד נחמד.
"וולפסון" –פנה אלי מפקדי החדש מזה יומים בארשת פנים של משתתף בצערי או כשל אחד ששיניו כואבות - "וולפסון תתכונן לתזוזה , מעמיסים את המשאית שלך ואתה יוצא לחושניה ברמת הגולן" . אמר וציפה בעליל להתנגדות סוערת .
שמתם לב שבכל פעם שמבקשים ממני משהוא בצבא מכנים אותי בשם וולפסון ? מדהים לא ? כי שמי אינו וולפסון . אז למה פותחים כל בקשה או פקודה בכינוי הזה ? . קרב את אוזנך , קרב עוד ואספר לך . בכל פעם שפונים אלי כוולפסון אני נמס וממלא את הבקשה .
גם במקרה זה לא חרגתי מהרגלי . "מה פתאום ? זה 400 קילומטר לכל כיון , זה מאוחר" - ספקתי לו את ההתנגדות הסוערת שכה ציפה לה - "לא מכיר את הדרך , אסור לנסוע לבד ושלח משהוא אחר כי אני לא נהג מקצועי " נפחתי את ראשו תוך תקווה בליבי שהברנש לא יוותר. כי חולה הגה כמוני אוהב מאד את הנסיעות האלה . אכן לאחר עזרה קלה מצידי ואחרי הבטחה טובת הנאה שמעולם לא הזדמן לי לגבות , שוכנעתי בקושי רב למלא המשימה .
בסביבות חמש בערב , אחזתי בהגה , אקדחי הזעיר נעוץ בנעלי הימנית , העוזי הצהלי במתקן יעודי לידי, מיכל הקלקר מלא מי קרח וציודי האישי על רצפת המושב שלידי . האוויר החם והיבש של כביש הערבה בחודש אוגוסט מכה בפני ומיבש את צווארי . החזה מתרחב בעונג על תחושת החופש וההרפתקאה המשחרת לפתחי . רק רעש מנוע הדיזל ודוושת הגז הגבוהה פוגעים בהרמוניה . אבל הכול הכול חייב להיות מושלם ?
יש משהוא בנהיגת משאית כבדה שאינו קיים בנהיגת רכב קטן. משהוא שמתבטא בעיקר במקומות לא סואנים שאינם מחייבים ריכוז. משהוא שמאפשר נהיגה נינוחה ובטוחה . משהוא שמשאיר אותך ער ,ש לא צורך ממך משאבים ומאפשר לך לשקוע במחשבות , לעשות חשבון נפש , להתרפק על זיכרונות,. לתכנן את העתיד ועוד . אני אישית מת על התחושה הזו .
בצומת סדום , העפתי מבט על ציודי האיש והפכתי לנציב מלח , כמעט. מיכל הקלקל הוטה על צידו ונוזל החיים הקר והצלול ניגר החוצה . אילו רק חלקו של הנוזל זלג על קרקעית הקבינה , עוד הייתי שומר על קור רוח .אך זרבוביות של המיכל הייתה נעוצה בעמקי שק השינה שלי . שק שינה שבניתי עליו את שנת הלילה שלי במקום זר. בראשי עבר תסריט של לילה לבן חסר תוחלת ,אבל אחרי מספר רגעים התאוששתי ותליתי את השק שינה ליבוש על וו המשתלשל מהתקרה. המשכתי בדרכי לכיוון יריחו (וקורותי בירחו בסיפור אחר) כשהשק שינה מארח לי לחברה אם כי פטפטנית ורעשנית מדי לטעמי .
בצפון ים המלח , בפניה לכיוון ירושלים , הגיעה הזמן לתת מנוחה לרגל הגז הדואבת . השמש כבר שקעה ממערב רכס ההרים . אבל היה מספיק אור לוודא שאין נפש חייה ברדיוס של קילומטר לפחות . . זכרתי שהמקום נחשב כשטח כבוש והתארגנתי בהתאם.
אינני פחדן מטבעי , להפך אני שאנן עד כדי איבוד זהירות , למרות זאת נעצתי אקדוחי בחגורה , את מחסנית העוזי בבית המחסניות וירדתי מהרכב לחילוץ עצמות.
"אך כמה טוב " – נאנחתי – "נתרחק מעט המשאית המריחה מסולר , נשאף אוויר נקי .. תענוג" . אמרתי וצרפתי מעשה להחלטה .
פתאום אני קולט שאינני לבד . לא רק שבן הבליעל התקרב אלי בלי להסגיר עצמו , אלא הוא נמצא בקבינה שלי , של המשאית שלי , אוטוטו הוא מניע את הרכב ובורח איתו ועם המטען . ואני אנא אני בא ?
בדמיוני כבר ראיתי את השערורייה באמצעי התקשורת, אותי מרצה עונש כבד ואולי אף מצפון שמייסר אותי על פצועים והרוגים מהמטען. ברצף תנועות מהירות , בלי לחשוב , בלי לעלות הפעולה למודעות , כמו שמורחים חמאה על לחם בתנועות אוטומטיות ., דרכתי את העוזי , שחררתי נצרה וכיוונתיו אל מרכז מסת הדמות דרך הכוונות . במקביל צריחה יצאה מפי "צא משם מיד" . אבל בן העוולה לא התרגש ונשאר ללא תנועה ממתין לצעד הבא שלי .
"צא החוצה או אני יורה בך" – צעקתי לו בעברית , אך הוא בשלו. אף זיע לא מסגיר את המתרחש בליבו . כעת רואה אותו במטושטש בין הכוונות .. המתח בעיצומו והאצבע רוטטת על ההדק מרוב אנדרנלין. בז'רגון המקצועי מכנים מצב זה מצב אדום על גבול השחור (אדום כבר כולל את תופעה המנהרה ושחור זה ירי ).
"עוד חסר לי שהעוזי הזה נפל, חסר תועלת " - עוברת מחשבה במוחי – " עוד חסר לי שהנבל לא לבד ובזה הרגע משהוא משותפיו חורש רעתי נמצא אחרי ".
התחלתי להתקרב במהירות תוך תנועה איגוף כשהאוזניים כרויות לנעשה אחרי . "נו לחץ על ההדק" – חשבתי לעצמי – "לחץ וקח שליטה על הסיטואציה"
לפתע קלטתי שהעוזי מכוון לשק שינה שלי .
תגידו , מה העונש על הריגת שק שינה בתנאים כאלה ? האם אהיה צפוי לתביעת נזיקין ממשפחתו ? האם עלי לחשוש מ'נקמת דם' ?
מזל שניצלתי
Vיעקב
