זכרונות מיום קניות
הבוקר כמידי יום רביעי, כשהרמתי טלפון למרכול והזמנתי את הקניה השבועית שלי,הבטתי בחיוך ובספוק על שעוני,וחשבתי לעצמי כמה קל,מהיר ונעים בימינו לערוך קניות מהבית, בעשר דקות בלי לצאת בחום המתיש החוצה.כמה נוח היום לערוך קניות בעידן הטכנולוגי בשיחת טלפון אחת או בנקישה קלה על המקלדת. נכון ,אמנם כך איני ממששת באצבעותיי את העגבניות העוגבות אלי , ואולי גם לא מריחה את ניחוח האפרסקים הכרסתניים הללו המונחים מולי ודורשים "קחי אותנו".אמת ,איני מתעדכנת בעשרות סוגי המעדנים והיוגורטים שקפצו לאחרונה ונעמדו בתחרות רצינית על המדפים ושווקו עצמם בקריאות "הידד אנחנו פה".אולי גם נמנעת ממני פגישות רעים ומכרים של שכנותיי וחברותיי מהשכונה. אבל מי קבע שעלי לטעום מכל שלל המעדנים והגבינות הריחניות הקיימים בשוק?הרי ממילא מזה שנים שהנני קונה רק מוצרים דיאטטים שלא ממש עוזרים לי להאבק בהשמנה כי עדיין לא נגמלתי מחיבתי לשוקולד?...ואת מלכוש , חני ושאר חברותיי הרי פוגשת אני לעיתים על כוס קפה בנסיבות משמחות יותר ממבט חטוף שאץ לדרכו בינות למדפים.ובכלל, מי צריך לבזבז זמן על קניות משעממות כשהספרים ואדוות הגלים קורצים לך יותר?
כשחסכתי לעצמי שעתיים מייגעות של קנייה מתישה, נזכרתי באמא. כיצד בזבזה שעותיה בקניות מפרכות. יום תמים הוקדש לקניות.השכם בבוקר היתה רצה עם סל הרשת שלה לצרכניה. נעמדת מול הדלפק עם ערימת המצרכים בתור שהזכיר שיירת נמלים יגעה וממתינה. תוך כדי ציפיה לתורה ,אמא היתה מדברת עם קוצה הרומניה שעמדה לפניה, מחליפה מתכון לשעועית עם פאני הטורקיה ,נותנת עצות בנושאי חינוך לרחל ומסבירה לשרה השכנה למה לא כדאי להחביא סוכריות מהילדים. מימי העגלגלה ,בעלת הצרכניה, שסנטרה העלה פימות ורדרדות כצבע הבזוקה שנהגנו לקנות בחמש אגורות ערכה את החשבון על פיסת ניר כשמידי פעם באין רואה הוסיפה עוד לירה לטובתה. עם הסל הכבד הגיעה אמא הביתה ולאחר שסידרה את החלב ,הלבניות והלחם במקומם ,יצאה להביא חצי בלוק קרחעל מגבת שישמר את מוצרי החלבבארון הקרח,ומהרה שוב והפעם עם עגלה להביא עופות מהקצבייה של בן טובים, שמחה וטובת לב כצייד היוצא אל היער.שם בחרה לה שני עופות עגלגלים שנתלו על האנקולים לראווה,משל היו מוצג מוזיאוני מרשים ובקשה שמשקלם לא יעלה על שני ק"ג.מדוע דווקא נקבה במספר זה ?איני יודעת עד היום...אולי מחמת כמות השומן הפחותה בם,אולי, כי בשרם של הרזים והצעירים רך היה יותר מחבריהם ללול ,או שמא כך נחסכו עוד כמה לירות יקרות...לך תדע ותבין הגיון של עקרות בית בשנות החמישים והשישים...מאדון בן טובים פנתה ימינה במעלה הרחוב לשוק הירקות.ושם מה רבתה השמחה לפשפש בארגזים התחתוניים ,שם הסתיר יוסף הירקן את המלפפונים הקשים יותר שעמדו לתפארה כשרביטי המלך. בחדווה וגיל מיששה אימי כל עגבניה וליטפה עורה האדמוני כאילו מצאה אוצר ממש. וכשהגיעה העת לברור משמשים כתמתמים או אז ערגתה לפרי הבשל הלכה וגברה והיא נברה בארגזים כאילו היתה כורה מנוסה של יהלומים ואבני חן יקרות. את כל שללה ערמה על הדלפק,דאגה שיוסף ינער את העפר מהצנוניות, יתלוש עלי חסה שקמלו זה מכבר וכאשר חפנה את גינת הירק לעגלתה לא היתה מאושרת ממנה.משם פנתה לדוכן הקניות של גדסי לאסוף עדשים למג'דרה ובבעלך לצ'לונט של שבת,וכך עם עגלה עמוסה להתפקע וסל פלסטיק ענק נוסף שדחסה אותו במרומי עגלת הפלאים שלה,עשתה את כל דרכה חזרה לרחוב האגוז שלנו. כבישים לא היו אז, רק חול וחול, העגלה שקעה פעם ופעמיים,גלגל התעקם בה לעיתים, אך כל אלה היו בטלים בשישים מול המשימה השבועית-לקנות מצרכים לשבת.שעות נקפו.חמה עלתה במרומי הרקיע ושרפה כל חלקה טובה,ואמא אדומת פנים ממאמץ אך מחייכת בסיפוק ,יען כי הושלמה משימת הקניות. עתה היה מוטל עליה לפרוק הכל ולהמתין ליום הקניות בשבוע הבא...ואצלי? מקטר הדור הצעיר על כי עליו לפרוק את ארגזיי הקניות שהוזמנובשיחת טלפון, שמגיעים ארוזים בדקדקנות ללא מאמץ מצידם ,מחולקים בתוכנם לפי סוגים וארונות,מונחים על השיש,וכל שיש רק להניחם במקום. לו רק ידעו כיצד פעם ערכו קניות?,אולי אזי היו מבינים כמה נוחים וקלים חיינו היום,ואשרינו שכך.
27.6.12
