זרימה

ישבתי אל מול המחשב על מנת לכתוב דבר מה.

תכנת ה – word  חשופה, חלקה כנייר וחפה ממילים שמסרבות להתיישר בשורה להישמע למקלדת שרוצה שהמילים יהוו איזושהי מסגרת... והמילים פתאום קלחו, זרמו כפי שהרבה זמן לא עשו כן. כתבתי כמו אחוזת דיבוק, המילים התחברו למכלול שלם שיש בו  משמעות. עצרתי מדי פעם לקרוא, הייתי ממש מאושרת שהצלחתי להוציא איזו שלמות שמפארת את המכלול. לא ידעתי איזו כותרת לתת למילים שהתחברו יחדיו... אולי "זרימה" של מילים שיתנו משמעות.

לפתע פעמון הדלת צלצל וגם הטלפון, לא ידעתי למי לענות תחילה, בכלל מי זה מצלצל בטלפון בשעה כה מאוחרת? ובטח משונה לפתוח למישהו לא מוכר את הדלת.

בטלפון היה אף אחד, ניגשתי לעינית הדלת ותוך כדי כך הרגשתי כיצד המילים נוזלות לי מהראש לרצפה, מהשיפוע של הרצפה היישר לביוב. ניסיתי לעצור אותן עם מגב, חלקן התחבא בחריץ גומיית המגב, וחלקן החליקו כאילו לא היו.

מוזר, חשבתי לעצמי. בעינית הדלת לא ראיתי דבר, על אף שחדר המדרגות היה מואר, אימצתי את עֵינַי כדי לראות ביתר חדות, כשלפתע אני רואה חלק מהמילים מקפץ על המדרגות, לקומה התחתונה. פתחתי את הדלת, חשה ונחפזת, משתתפת במרוץ אחרי המילים, אבל המילים כל כך קטנות, שרק המילה  "משמעות" החליקה לתוך כף ידי, אבל בלי אחיותיה המילים, היא ממש חסרת משמעות.

"מה קורה כאן"? הרהרתי. המילה "משמעות" הייתה בתוך ידי הסגורה, כמו הייתה כלואה ומאופקת, מסרבת לגלות רגשותיה. החזקתי אותה חזק, שתוכל לאסוף כוחות ולאחוז בידי, מפחדת למחוץ אותה פן תשתחרר מאחיזתי, אחר כך לא אבין כלל מה עושה המילה ומה היא בכלל רוצה להגיד.

בעוד המילים נזלו מראשי, המחשב חיכה כשהמילים המטיילות של שומר המסך מכריזות:

"המחשב הזה שייך לי ורק לי, והוא תמיד מחכה לי".

בתכנת ה – word  הדף  במחשב היה ריק, רק הכותרת התנוססה בגדול

"זרימה".

עכשיו כבר לא הייתי בטוחה אם כתבתי משהו, או פשוט שכחתי לשמור את שכתבתי. אז כל מה שניסיתי לכתוב, תקוע בראשי... ניסיתי להיזכר, חככתי בדעתי מה זה אומר. לאחר מספר דקות של ניסיונות כושלים לשחזר את האירוע, ניסיתי לדלות מהזיכרון, אולי בבוקר יהיה לדבר "משמעות".

ישבתי אל מול המחשב, הדף הלבן של ה –word  מחכה ואומר:

"אולי הפעם יצא לה"?