סיפורים

הימים שאחרי המעצר לא נספרו עוד בלוח השנה, והם נמרחו זה בזה כבדים ואיטיים כמו צבעים רטובים שאי-אפשר להבחין היכן אחד נגמר והאחר מתחיל. הבוקר לא הביא הקלה, והלילה לא הביא מנוחה. כל שעה נשאה עמה את אותה שאלה חסרת מענה.

מריה יצאה מהבית בכל יום מחדש כאילו התנועה עצמה תוכל להחזיר אותו. היא עמדה בתור בתחנת המשטרה, ישבה במסדרונות משרדי הביטחון, ושוטטה בין דלתות סגורות ומבטים קרים. אפילו למנזר הלכה , מקום שלחשו בו שאפשר “לשאול בלי להסתבך”, מקום שבו שתיקה עטופה בקטורת נחשבה לתשובה.
בכל מקום נתקלה באותה נוסחה קפואה, שנאמרה בקול יבש:
“לא רשום אצלנו.”
לפעמים הוסיפו מבט אזהרה, כאילו עצם השאלה היא חטא.

השכונה השתנתה מבלי שאיש הכריז על כך בקול. הדלתות נסגרו מוקדם יותר, והחלונות כוסו. אנשים הפסיקו לברך לשלום בקול רם. מילים נאמרו בלחישות, ושמות לא נאמרו כלל.
שלטונות החונטה קראו לזה “המלחמה המלוכלכת”. המלחמה נגד אויבים שאין להם פנים, ושמותיהם נמחקים לפני שנכתבו. כל מי שנחשד בפעילות נגד המשטר הוגדר “אויב המדינה”.
אבל אויב יכול היה להיות כל אחד: עיתונאי שכתב שורה אחת מיותרת, מורה ששאל שאלה לא נכונה, סטודנט שחלם בקול, ואפילו ילד שחילק כרוזים מבלי להבין את משמעותם.

אווה הרגישה את השינוי, גם בלי להבין את מילותיו, והיא שתקה. השאלות, שפעם היו נשלפות מפיה בקלות “מתי אבא חוזר?” “למה הוא לא בא?” נעלמו. השתיקה שלה הייתה עמוקה מדי לגילה.
יום אחד, כשמריה פתחה את ילקוטה של אווה כדי למצוא מחברת, היא מצאה ציור מקופל בקפידה. אבא עמד בו מחויך ליד עץ גדול ורחב, ומן הענפים צמחו כנפיים.
“הוא מלאך עכשיו,” אמרה אווה בתמימות שקטה וכמעט זהירה.
מריה חיבקה אותה חזק מדי, כאילו פחדה שהילדה תיעלם גם היא.
“לא, לא, מתוקה,” לחשה בקול סדוק, “הוא פשוט… הלך לעזור לאנשים.”
אבל אווה הרגישה את הרטיבות על צווארה של אמה, והבינה בלי מילים שיש דברים שגם מבוגרים לא יודעים להסביר.

בערבים, כשהרחוב היה שוקע בדממה והתריסים נסגרו בזה אחר זה, מריה הייתה מתיישבת ליד החלון. היא הדליקה נר קטן והניחה אותו בזהירות כאילו האור עצמו עלול למשוך תשומת לב.
הלהבה רעדה קלות, אך לא כבתה.
זה היה האור היחיד בבית , אור של זיכרון, של תקווה עקשנית, ושל הבטחה אילמת שלא תחדל לחפש גם כשהעולם דרש לשתוק.

22.12.25

ההמשך מחר

תגובות