מגע

העיניים נעשות כבדות, הנשימה הופכת לאיטית יותר, הגפיים נפרשים בעצלנות קדימה, הגב מחליק מעט מהקיר, הפיהוק כרגיל לא נשלט.

היא כל כך רוצה לישון, אבל היא עורגת למגע. ליד שתבוא, תנער את כתפה, ובספק בקשה ספק פקודה תכריז שעדיין מוקדם, כל מה שאפשר לעשות לא נעשה, שנישן אחר כך, עכשיו הולכים לשנות.

צמרמרות עוברת במעלה גבה, מנערת אותה מהעייפות לחלקיק שנייה, היא מקרבת את רגליה חזרה, עוטפת אותם בידיה, משעינה את סנטרה על ברכיה. עיניה עדיין כבדות. אין שום יד זרה בחדר.

היא מפחדת לשקוע בחלומות, מפחדת להקיץ מהם בחזרה. מין רוטינה לא נגמרת, של מציאות שמורעלת על ידי חלומות, של הסתפקות במועט שנרמסת על ידי רצונות ליותר.

היא זוכרת שכשהיא הייתה ילדה קטנה,איך האמינה שאפשר לספור את כל המציאותיות שהיא מכירה. הדף הלבן שנפרש אף פעם לא התמלא באותיות שחורות, זה לא שהיו חסרות מציאותיות, אלא פשוט היא לא הצליחה להבין מה המציאות העיקרית שלה, מאיפה להתחיל את הספירה.

שיעול גס הורס את הדממה סביבה, היא משתעלת, אולי מקיאה את ריאותיה מחוץ לגופה. אולי קר בחדר, אולי סוף סוף עישנה את הסיגריה הזאת, האחת יותר מדי. היא לא יכולה לאפיין שום דבר, למקד את המחשבות שלה, להחליט מה היא רוצה. היא בטוחה שהשינה אורבת לה, אבל היא לא מצליחה להבין איפה הגבול עובר, מאיפה היא ישנה ומאיפה היא אמיתית. מה אם כל מה שמציאות חלום וכל מה שחלום הוא מציאות.

היא עורגת למגע. ליד שתבוא, תסטור לה, תדחוף אותה, תכה בה, שתצעק שהכל נורא, שהכל בדיוק כמו שהיא חושבת שהוא. אפל ומזעזע וחי. היא זקוקה למגע, אבל מפחדת מהיד האחרת שתשלח לצווארה, שתחזק את תפיסתה, שתלחש שהכל יהיה בסדר, שתמחץ אותה בעזרת מילים שמחות וזרוע נטויה.

היא מוצאת את עצמה שוכבת על הרצפה, מכורבלת לתוך עצמה, זולגת ממקום למקום. הקיר כבר לא קרוב מספיק, זה מרגיש שדבר לא מחזיק אותה, שהיא מרחפת כשהיא כל כך כבולה. היא עורגת למגע, לכל מגע, ללשון קרה, לאצבע סקרנית, לשפתיים מלטפות. הבדידות שלה מכה בה. אולי האימה היא לא בשינה, לא בחלומות, לא במציאותיות, אלא בעצם זה שאין דבר שאומר לה שהיא טועה, שמבטיח לה שהיא צודקת. החוסר יציבות שמקיף אותה מתקיים מזה שהכל כל כך יציב סביבה. הרצפה לא הולכת, הקיר לא מתמוטט, היד אף פעם לא מגיעה.