מאוחר מידיי-סיפור קצר

ממרחק כמה שנים של סבל ובדידות המזמנים החיים הבוגרים, החיים נתפסים כשושנה בין החוחים... וזה נעים... שיש לו לאדם אפשרות  להקשיב... שהוא מסוגל להכיל... להדריך...לתת... להעניק. אך מה הוא מול כאביו וסבלו הבאים מתוך תוכו אל דמו ובשרו, דורשים את רעתו ואפילו מצפים למותו. והאם מאוחר מדיי יהיה, או אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור, ולהחזיר אל החיים אנשים אהובים.

האם זה מאוחר מדיי....

            הייתי בן 15 וחצי בלבד, כשאבא ביקש מאחיו רחמים *לנתק אותו מן האינפוזיה ולקחת אותו לביתו בשכונת גונן בירושלים. היה זה בי"ד בחשוון תשמ"א.

     אני הגעתי הביתה אחרי יום לימודים, הדרך הרגלית הביתה הייתה מעייפת מתמיד, כאילו היה משהו מורגש באוויר. העננים של חודש חשוון היו שחורים ומפחידים, וגשם קל עד מתגבר אבחן את העומד להתרחש, או כבר התרחש. נזכרתי לפתע בלילה שעבר, איך התריסים והחלונות בבית דפקו וחרקו, איך הרעמים והברקים שרקו ורעמו,  וכל זה היה סימן לבאות, ואני לא ידעתי שבשעת לילה כזאת אבא כבר מוסר את נשמתו לבורא.

    עליתי במדרגות ובעוד אני פותח את הדלת, שמעתי את השכנה אשר נעמדה בקצה המדרגות, והיא רעדה ולחשה בחשש: "הוא הלך, הוא הלך", מי הלך? שאלתי אותה, והיא כבר הספיקה לעלות עד למעלה, "אבא שלך איננו עוד בין החיים", כך אמרה וחזרה אל ביתה.

   אבא ביקש סיגריה אחרונה מאחיו רחמים, ושכב לישון אל מותו....

****

       על מרפסת ביתי המשקיף על גן סאקר וקריית הממשלה ישבתי וחשבתי...

איך אבא יצחק ממרומי שנותיו ותבונתו היו בני אדם עבורו כספר פתוח, הוא ראה אותם. הם לא ראו אותו.

הוא היה אחר.

מדיי.

אמנם את התקווה הוקיע והשלים עם לבדותו. השלים עם בדידותו...

רק מעת לעת, התגנבה מחשבה שחיממה את ליבו... אודות עבודה נוספת, מיוחדת, אשר הזמינה ממנו קליינטית ותיקה, **עוד עבודה פרחונית וססגונית, על בד תפורה ונוגעת לליבו.

למרות שהכתיר את ההווה לאלוהים, הרשה לעצמו, מדיי פעם, להתרפק על חלומות נעימים...

ובחלומו נרקמת הצלחתו בין הרבים... והיא החושפת אותו בבירור, מבינה מעמקי נפשו... מצילה אותו מעצבות החיים... לפעמים... אפילו נסחף במחשבתו לרומן אהבים  עם המחט ועם הבדים.

        השמש החלה שוקעת ואבא נשכב על הספה הישנה... לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה ... ונשף. נשימתו האחרונה לעד. לידו אחיו רחמים "מבכה את מותו".....

אך מאוחר.

מאוחר מדיי.