תחושות, מחשבות, רגשות ותשוקות

תחושות, מחשבות, רגשות ותשוקות

יום אחד אחרי –

וכל ישותי עדיין בתוך.

בכוח היא נלחמת בשעות החולפות

לפני... –

שהזמן את כל העדויות

בין קפליו יסוך.

אני יודעת, כי אי אפשר

להעלות על הניר

תחושות,

רגשות,

מחשבות

ותשוקות

של חיים שלמים,

אותם אנו מנסים לחיות

בשעות גנובות, מועטות,

כשבנפשנו הידיעה,

כה כואבת ומרה,

כי נרדפים אנו, נרדפים...

ה ת ח ו ש ו ת –

כה רבות, נפלאות ומגוונות.

עדיין אחוש ברכותך,

במגע גופך,

בידה התקיפה של נשמתך.

תמיד אדע, כי יש דברים,

שעבורי יישארו לעד

תחושה בלבד:

כל אותם המבעים,

אשר מפיך לעולם לא אשמע,

ואוכל רק לפלל, כי איני שוגה,

כי יש בסיס לכל אשר אחוש,

כי יש במה להאחז, עד ליאוש...

ה ר ג ש ו ת  –

כה רבים, נפלאים ומגוונים.

עדיין ארגיש את עדנתך,

את חום ידך,

את הרצון העז של לבבך.

הרגשות הם לעיתים

כואבים ומרירים,

ובי מכים הם בלי רחם.

אז לבי שוקע,

ובכל כוחי אז אסתייע,

כדי לדחות את הדמעות

לאותן שעות קרות,

כשלא תהיה אתה עד להן.

אך הרגשות גם לעיתים

חמים ואדירים,

ואותי יביאו אל פסגת עולם.

אוכל רק לקוות,

כי את טעמם אף אתה יודע,

כי, לכל הפחות,

את הד קולם מתוכי אתה שומע.

שוב אוכל רק לפלל, כי איני טועה בם,

כי יש בסיס אמת לכל אשר אחוש,

כי יש במה להאחז, אף אם עד ליאוש...

ה מ ח ש ב ו ת  –

כה רבות, נפלאות ומגוונות.

עדיין אשמע את חוד דבריך,

את צריבתן של מילותיך,

את הריחוק, שמרחיקים אותי בכוח ניסוחיך.

המחשבות לעיתים

הופכות את עורי חידודין חידודין,

ובמוחי נוטעות הן פחד ומורא.

מול דבריך הקשים,

שאותי בלי הרף מזהירים,

שובו ושוב דוחפים

אל איסורים נוראים

של לא לקוות,

של לא לצפות,

של לא לחיות...

אוחז בי מין שיתוק אכזר,

ולא אוכל, אלא להיוותר דוממת.

מה, בשם האל, אוכל לומר?

כל כוחי וחוזקי אינם עומדים לי למשענת!

אך המחשבות הן לעיתים

חריפות ומפולפלות:

את מוחי הן ממריצות,

ועל שפתי חיוך הן מעלות.

כאן אוכל לקוות קצת יותר בביטחון,

כי מפיגות הן מעט מן השיממון,

שאותו אתה חווה, אפילו לרגעים.

שוב אוכל רק לפלל, כי אינני מתיימרת,

כי אכן נכון הוא, מה שאני חושבת,

כי יש בסיס אמת לכל אשר אחוש,

כי יש במה להאחז, והפעם – בלי ייאוש...

ה ת ש ו ק ו ת  –

כה רבות, נפלאות ומגוונות.

עוד אחשוק בקולך,

בליטופך, גם באונך,

בנוכחות המהממת של כולך.

התשוקות הן לעיתים

קלות, אווריריות,

מחדירות בי רוגע ושלווה,

ואת גופי הופכות נינוח.

אזי אחוש, כיצד פגים כל המתחים,

ואני נותרת בלא כוח.

כציפור קלה ארחף בין עננים,

ואיברי כולם כה מחייכים.

כל אשר אחשוק לשאת אותך עמי,

לראות, לטעום הכול במסעי,

ולו רק לשעה קלה.

אך התשוקות הן לעיתים

בוערות ועצומות.

אותי בכוח מעיפות

גבוה, כה גבוה, לשחקים.

בתוך ים של כוכבים אני שוקעת,

וגופי כמו הולך הוא וכלה.

אזי אליך אני פונה, ובתוכי לבה רותחת,

כי להלהיטך יותר מכול ארצה:

שתטעם את המתיקות,

שתזנח את המציאות,

שעמי תמריא אל הגבהים,

משוחרר מכל הלחצים,

ולגופך להעניק אשכיל ולו קורטוב,

כפי שהוא עושה לי, אך טוב.

כאן אוכל כמעט לקבוע כעובדה,

כי ממני אכן נהנה אתה:

חרמנית, נפקנית,

אולי אפילו קצת זנותית...

שוב אוכל רק לפלל, כי לעד אותי לא תשבע,

כי בכוחי יהיה תמיד עוד ועוד לענגך,

כי יש בסיס אמת לכל אשר אחוש,

כי יש במה להאחז, ללא ייאוש...

תחושותי,

רגשותי,

מחשבותי

ותשוקותי –

אתה הרי רואה עכשיו,

כי בהיותנו כך בשניים,

נעלם כל מה שאינו יחדיו,

ולחיי היומיום נשיב מנה אחת אפיים.

בשעות שלי עימך

מקופל כל רגע בחיי:

אם זו התחושה – הנראית והעלומה,

אם זה הרגש – לעיתים כאב ולעיתים שמחה,

אם זו המחשבה – של אימה, אך גם של בדיחה,

אם זו התשוקה – גם של נחת, גם של בערה.

תהא זו אולי גוזמה, אולי תמימות

להסיק, כי יש בסיס אמת לכל אשר אחוש;

אך לעומת זאת, אוכל לומר בכל הוודאות,

כי יש במה להאחז, לעולם ועד, אל ייאוש!