ע״ע שנאה

לעולם לא חשה שנאה טהורה שכזאת מתפרצת ממנה. אמנם הייתה נוטה לכעוס מהר, להתחמם עד כדי בערה אך אז הייתה בולעת את רוקה, סופרת עד עשר ומתקררת. הרופאים הזהירו אותה לא פעם שעצביה עלולים להרוג אותה אבל היא לא הקשיבה לאף אחד, אפילו לא להם. כל התנהלותה הייתה טוטלית עד כדי הגזמה. כשרצתה משהו אין דבר שעמד בפנייה, כשאהבה נתנה את כל ליבה. וכששנאה, זה כבר היה סיפור אחר.

היא שנאה את עצמה על כך שאהבה, שהתאהבה, שהלכה אחריו בעיניים עצומות.  הוא הלהיט את דמה והיא תיעלה את כל האהבה שחשה כלפיו לשנאה יוקדת. היא שנאה אותו בכל נים מנימיה, בכל חלקיק מנשמתה.

---

הוא היה משורר בכל הווייתו, אמנם לא הכיר בכך וטען שהמילים לא באות לבקרו, אך היא חשבה אחרת. 

ההסתכלות החיונית שלו על הדברים שנדמו בעייני כולם לביזאריים שבתה את ליבה. 

---

היא לא הניחה לו, סירבה להתנתק, המשיכה לקוות, המשיכה לכתוב לו ולהכאיב לעצמה. עוד מכה ועוד אחת. עוד סטירה בלחי, עוד מהלומה. 

יום אחד הוא החליט להפיל עליה פצצה. והשנאה היוקדת התעצמה וגדלה.

חיצי זעם נורו מעייניה בכל פעם שרק הוזכר שמו.