חָצָב/דָּוִד סְמוּכָה דּוּדִי

בס"ד                                                                                                     

חָצָב/דָּוִד סְמוּכָה דּוּדִי

מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי,

צוֹפֶה אֶל הָהָר.

כֻּלּוֹ זָרוּעַ,

נֵרוֹת שֶׁל חָצָב.

מִבֵּין הַסְּלָעִים,

מֵאֲדָמָה חֲרֵבָה.

גַּח הֶחָצָב,

וּמְבַשֵּׂר אֶת הַסְּתָו.

הַחַמָּה וְהַטַּל,

זוֹהֲרִים בִּפְרָחָיו.

מַדְלִיקִים לוֹ עָטֶרֶת,

שֶׁנִּירְאֵת לַמֶּרְחָק.

יוֹשֵׁב וּמַשְׁקִיף,

עַל גִּבְעַת הַטְּרָשִׁים.

עַל הָהָר הַמּוּאָר,

בְּפִרְחֵי חֲצָבִים.

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה,

בֵּין אֱלוּל לְתִשְׁרֵי.

אֶת סִיּוּמוֹ שֶׁל הַקַּיִץ,

הֶחָצָב מְבַשֵּׂר.

מוּל הַטֶּבַע הַנִּפְלָא,

מַבִּיט וּמִשְׁתּוֹמֵם.

וּלְעַצְמִי מְמַלְמֵל,

"מָה רָבוּ מַעֲשֶׂיךָ הַשֵּׁם".