אלוהים?

אתה חושב שאלוהים היה עצוב? כשנפרדנו...נידמה לי שאלוהים היה עצוב. כשככה דיברנו. הוא היה עצוב כשלא הצלחנו. כשכל הזמן היינו נפגשים אבל תמיד היינו מתביישים. וכל הזמן היו לנו הזדמנויות אבל תמיד היינו מפחדים.אני באמת חושבת שאלוהים היה עצוב, כשבכיתי לו וביקשתי שיפסיק את הכאב...הוא רצה להגיד,זה לא הכאב שלי...זה הכאב שלך, זה הכאב שלכם. ככה בראתי אתכם. בצלמי. בדמותי. בכאבי.

הקסמים קיימם אם תעשי אותם. אבל איפה יש קסמים בין צבעים מתקלפים וגדרות ישנים?

אלוהים היה עצוב כשהתקשרת ואמרת שאתה מתגעגע. הוא שמע את הבכי בין העצים, מתחת לשמש...כל כך הרבה געגועים. ואני חשבתי שהוא חזק, שהוא יכול לשנות הכל.

אבל בסוף היום זה רק אני ואתה.מין תאונה. התנגשות.ככה גם נוצרים ילדים.כמעט בטעות. 

ובפעם האחרונה פגשתי אותך דרך האהבות האחרות של החיים שלי. דרך הילדים הקטנים של המשפחה שלי. ואתה קנית סוכריה על מקל. 

ואחרי שנתיים ראיתי רק את אחורי הראש שלך ביום הזכרון. ואפילו חברה שלי ראתה אותך, מסתכל עליי...אבל אני לא. לא ראיתי את הפנים.

ולחשוב שפעם...כמעט בכל מקום היינו נפגשים. 

למה אנחנו יותר לא נפגשים?אולי לאלוהים נמאס להיות עצוב בגללנו.אולי הוא כבר הרים ידיים וויתר עלינו.