לא כולל שירות

"נראה לי שאני לא מאמין יותר באלוהים", אמרתי לעצמי בקול שקט כדי שאף אחד כולל אני לא יוכל לשמוע את דברי הכפירה.

איך זה קרה? בית מסורתי, ברכת שמע ישראל כל לילה, אימא מכורה לערוץ הקבלה, אבא מאמין הדוק וסבתא שושלת בלתי מוכחת לנצר דוד המלך. אז איך יצא להם צאצא בלתי אמין שלא מוכן להאמין.

אני חושב שהפסקתי להאמין בכל דבר שלא נגלה לעין, מבחינתי אלוהים הפך לדני דין, אחלה ספר לילדים. פעם בא אלי חבר מתחכם ואמר לי שהוא מאמין בשמש. "השמש מופיעה בכל בוקר ונעלמת בכל לילה, אני רואה אותה, יודע שהיא קיימת, היא מחממת אותי, מעניקה חיים לכל כך הרבה מינים בלתי מזוהים, לא כועסת, מתעצבנת, נוקמת, קנאית רכושנית, והיא לא מעקמת לעברי פרצוף בכל פעם שבא לי סטייק לבן. אז תגיד לי מה נראה לך יותר הגיוני?"

אולי פה התחיל הסדק, שהורחב כצירי לידה מתפתחים על ידי סקרנות בלתי מפסקת, ותהיות על רובו של עולם בשעת נטילת אוויר מכל טוב האדמה. פתאום המחשבה שכל כך הרבה רע נעשה למען האל, מסעות צלב, פרעות, מלחמות דת, אירועי יח"צ וגזילת ידע מן העולם, עד אשר גם אם היה אל, הוא בוודאי עבר למשול על צורת חשיבה אחרת.

קשה לאנשים לקבל את זה, קרובים ורחוקים, משפחה ועוברי אורח, ממתינים בתחנות אוטובוס, ומוקדנים של תחנת מוניות. בן אדם בלי אמונה הוא חסר נשמה, לא שונה מחיות פוטוגניות בנשיונל ג'יאוגראפיק, חסר משמעות לחיים, ואני שואל, מי שמאמין באלוהים יודע מהי משמעות החיים?

למרות כל זאת, אני עדיין מבצע את המוטל עלי מבחינה דתית מסורתית ביום הכיפורים. והיום החלטתי לשאול את עצמי ברגע של פיצול אישיות סטייל תוכניות אירוח טלוויזיונית, למה? למה את שומר מנהגים שכביכול אינך מאמין בהם?

אני מאמין ביום כיפור, לא בגלל שיש  מישהו למעלה שהצטייד ממש ביום הזה בגלונים של דיו בכדי לחתום על טופס החיים והמוות של כלל היהודים, לא בגלל שהחטאים נמחלים לך בקלות מחפירה בעזרת זריקה כמה מילים מלווים במנגינה, ולא בגלל שאני נראה טוב בלבן. יום הכיפורים מבחינתי הוא בבואה של החיים עצמם. אין אירוע מכונן כאירוע הזה אשר יכול להציג בפני אורח מן החלל החיצון מהי המשמעות האמיתית של החיים.

תגיד יכול להיות שביום הולדת שלך בגיל שלוש, זרקו אותך שלוש פעמים באוויר אבל תפסו אותך רק פעמיים? אני מראיין את עצמי והקהל שבראשי מריע למשמע השאלה המעליבה. ככה הם הצופים הטלביזיוניים, תן להם מישהו שופט שיעליב בחוסר אנושיות את חסרי המודעות העצמית, והם שוכחים איזה ריח מדיף מן החיים שלהם.

אני לעומת זאת, זוקף את גבי, ומשיב לעצמי בגוון קול תגליתי.

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה בו אני מוכן מבעוד מועד לסבול. אני מוכן לשכוח מהרצונות הקטנוניים שלי, מהתאוות היומיומיות, מן המרדף חסר המנוח מן החיים עצמם, ומעצמי. יש משהו כל כך טהור במחשבה שמילוני יהודים, שמאמנים, מאמינים חלקית אומאמינים חצויים מתאחדים לסבל קבוצתי.

מן הסבל נולד חשבון נפש מן הסוג האיכותי ביותר, כזה שאי אפשר לזייף בדיבורים פוליטיים חסרי משמעות, חשבון נפש שגורם לנו להסתכל מסביב ולא מלמעלה, כלפי האחר, בחמלה וללא אגו.

האמת היא שכל החיים אנחנו סובלים, סבל קטן או סבל אימתני אין זה משנה, תמיד ישנם רגעים בהם אנו צריכים לבצע דברים כי צריך לבצע אותם, ולא בשל ההנאה המתלווה לכך. וזה, רבותי, למרות שצר לי להודיע על כך בכתב, נקרא סבל. כאשר אתה עושה משהו ומנטרל את ההנאה, אין מילה אחרת חוץ מסבל, איך שלא תסובבו את גלגל המזל. ויום הכיפורים בא ואומר, זה לא בושה לסבול, נהפוך הוא, ניתן לתעל את הסבל, לתקשורת עם האחר, למחשבה חיובית על העתיד, לבקשת מחילה וסליחה מעמיתים לדרך, אלו ערכים ששווה לסבול למענם, שעשויים ליצור עוד רגעי אושר והנאה בחיים. ומה עוד יכול אדם לבקש מעצמו, חוץ משרגעי ההנאה יעפילו על רגעי הסבל.

אני מסתכל על יום כיפור, ומעריך את גוונו של העם היהודי, כי מבחינתי יהודי אינו מי שמאמין באל העברי, בניסים ובנפלאות ביד נטויה ובזרוע חזקה, יהודי הוא מי שקושר את מסורתו במסורת היהודית העשירה, כי לפעמים אפשר ליהנות מדברים גם אם לא מאמינים בהם.

בתוך כל המסורת הזו אני עדיין אני, לכן אני מוכן לעשות חשבון נפש, אבל אין סיכוי שאני משאיר לו טיפ.