אדם מועד. אמר האיש ועיניו חתרו מחילות לעיניה, לא לחינם הוא מועד. רגע אחד הוא כאן וכהרף עין הוא מאבד את שיווי משקלו ונופל לשם. אלוהים ישמור, מלמלה האישה ואצבעותיה הדקיקות כבר כיסו בייאוש את חלקת לחייה, ציפורניה סורטות, עיניה נפערות, סנטרה נשמט אל מול מבטו. הוא צונח מטה ממרומיו של פיגום, המשיך האיש, קומה שנייה, אולי שלישית, מה זה כבר חשוב? נחרך קולו בהסותו בתנועת כף יד שמוטה את מחאתה אך הוא בשלו כמו בנבואה, הצבעים נעכרים, המבט נפער, זעקה מתרגשת מגרונו. הוא נופל אל הלא נודע, הוא נופל כי איתרע גורלו ליפול אך בדרכו למפגש בלתי נמנע עם קושי עורפו של הקרקע הוא חייב לחוות את הרגע הקסום והבלתי נמנע של כאוס מוחלט, של אי שליטה נפלאה בה הוא נופל, ממש רגע לפני הפגיעה, היישר אל זרועותיו המושטות של אלוהים. גבותיה של האישה התרוממו בפתיעה אך הוא המשיך. זה רגע שבו יכול הנופל, לו רק הייתה נותרת בו מידה של סקרנות, לו רק היה מסוגל לדחוק מעיניו את מסך הבהלה המטריף את דעתו לראות את מה שבן תמותה רגיל הניצב על קרקע בטוחה לעולם לא יוכל לראות. מצחה נחרש קמטים, היא כבר התקשתה לעקוב אחר דבריו. הוא נופל, ספקה כפיה לעברו וקראה בבעתה, מה הוא כבר יוכל לראות? את אלוהים. ענה לה האיש בקולו השקט כובש הלבבות. את אלוהים? התנשמה האישה וחשה לרגע כי אף היא נופלת משם אל חלל שחור של אי הבנה מוחלטת, והרי הוא נופל למטה ואלוהים למעלה? אבל לו לא הפריעו העובדות, עיניו שוטטו בתימהון שנותר בפניה למצוא נתיב אל ליבה, כן הוא היה רואה את אלוהים. השיב לה. מביט ממש בעיניו. הייתכן? והרי יש אנשים שכל חייהם מתפללים ולומדים ואינם זוכים לכך. כן, השיב הוא, נינוח יותר ככל שרבו מחאותיה, חרישי היה כמי שכבר ראה ושמע לא אחת את אותן מחאות. כן. אלוהים שאמר ועשה.זה שברא את העולם. אלוהים שמיכאלאנג'לו צייר במכחוליו ופיסל בקרדומיו. את אלוהים שאפלטון ודורות של פילוסופים ניסו לדמיין ולתאר. אלוה שאנשי דת ממלאים בו את פיהם אך מעולם לא ראו אותו בשר ודם. היא נעה במקומה בחוסר הבנה אך הוא בשלו. בהמולת החיים, לחש קולו, נדחקת לעיתים מהות האלוהים מרוחם של רוב בני האדם, אולי מחמת ריחוקו אולי מחמת ריחוקם. להגיע לדרגת מי שמביט בעיניו של אלוהים יאמרו מביני דבר מטעם עצמם הרי צריך להקריב קורבנות לאל, לרקוד לפניו, לידור נדרים, להכות בשלשלאות על הראש עד זוב דם, להתפלל, לצום, להתנזר, להרוג כופרים, להוליד ילדים, להסתגף במנזרים אפלים. אך דווקא אותו איש מסכן שנפל מן הפיגום, לכאורה אדם פשוט, פועל, טייח, גגן או סתם ביש גדא, דווקא הוא הזוכה המאושר. הוא עצמו ודאי אינו יודע על כך דבר ברגע זה, הוא אינו מסוגל לזהות את גדלותו של אותו רגע, להישיר מבט אל מי שבוחן את נפילתו בעיניים קוסמיות, בהבנת האין סוף, אבל ממש ברגע זה, האמיני לי או לא, הוא בידיו של אלוהים. ואותו גדול מכולם מביט בו בסקרנות מעורבת בחמלה מונח על שתי כפותיו ושואל בקול עייף משנות אור את סנסניו, לאן זה, מלומדי? לאן הפעם? כאילו לא ברור שהכיוון הוא למטה מכוח הכבידה שבראת אתה עצמך וכבר מזדרזים נושאי הספרים להביא לפניו ולדפדף בבהילות בין הדפים הגדולים של המעשים, ושרפים שמתקבצים סביבו כמועצה של חכמים מושכים בזקנם ומשמיטים בדאגה כנף ודנים לפניו בהתרגשות מאופקת, כי הרי הזמן קצר וההחלטה כבדה. על פי טבעם המלאכי, חלקם ישמשו כקטגורים וחלקם ישטחו בפניו בקשות לחמול על הנופל, לחוס על חייו, לסנגר עליו בעוד הוא נופל חופשי אל מותו. המלאך הכי דחוק, זה שמעלעל קמוט מצח בספר ובכנפו מסתיר מעט מן האור הגדול המסמא את עיניו, זה שכולם ממתינים למוצא פיו מוצא סוף סוף את דף הנידון הראוי ומקריא בפניהם בקול רם, תחילה את סך מעשיו הטובים של אותו אדם ואחר כך בקול מהוסס וחלוש גם את שברון חטאיו. עוד רגע חולף בקול דממה דקה וכולם שוב נסערים זה אחר זה בדברים שהיה בהם מידה של טעם לו הזמן הארצי לא היה דוחק בהם כל כך. שיהיה לך ברור, הם מבינים היטב את מגבלות הזמן של העולם ההוא שאף במצב של נפילה חופשית איננו אין סופי, איננו כל יכול ואינו יכול לעמוד מלכת יותר מכמה קבצי הזמן שקצב לו המלאך גבריאל בכדי להחליט. זה רגע אמיתי של חסד. הרף עין שבו האדם משוחרר כליל מכובד גורלו, נטול משקל הוא מרחף בחלל האי ידיעה שבין חיים למוות וברצף היקום הרי הוא פסיק לא מורגש שאלוהים בעצמו, ואני מניח שהמחזה הזה אינו חדש לו, נינוח בכיסאו, אירועים שכאלו הרי נשזרים באלפיהם בכל סיבוב שעושה כדור הארץ סביב תחומי הזמן המוגדר. אבל גם הוא, הכול יכול, הגדול מכולם, הרשי לי לומרבצניעות, אף הוא חש ברגשה מסוימת בהניחו את קצה אצבעו מול פניו לחוש במשב הרוח החולף סביב הנופל, בהקשיבו כבקרת רופא מודאג להלמות ליבו הפועם, לפעיית ייאושו הבוכייה, למחשבות המתרוצצות במוחו ללא סדר, לאבחה הקלושה שאין סיכוי שתישמע, שלא לדבר על האפשרות שמישהו גם יענה לה, רק הוא לבדו. ולמטה, היכן שכוח הכבידה כבר ממתין לו לנופל עוד מימי בראשית ממתינים לקורבנם בציפורניים חשופות ובחיוך שטני כל בני השטן וחורצי המיתה. אף הם במטותא שלוחיו של הקב"ה, גם אותם הוא רואה. קצה מדרגה לחבוט בה את ראשו. מדרכת סלולה לנפץ עליה את צלעותיו, קרעי מתכת לקרוע מגופו נתחים, קרשים שהוטלו ללא מחשבה ופתאום נראים כאילו סודרו כך ביד מכוון, מסמרות שנשלפו, סלעים שנמצא להם לפתע תפקיד מן אללה. ומצד שני ערימת חול חסודה, כן, ערימת חול חסד שנאספה שם ואיש לא שם את ליבו לכך עד לרגע זה אבל היא נועדה לרפד את נחיתתו, למקרה שיישפט לכף זכות.
הוא נשם נשימה עמוקה לאחר שהערה את דבריו ברצף אחד מתוכו והביט מופתע בפניה המבועתות של האישה כאילו הבחין בה לראשונה.
היא התיישבה על דרגש להירגע כשהכו בה שוב הדברים, הוא הביט בחולשתה כמי שניצב בדיוטה נעלה ממנה והמשיך תוך שהוא מביט הרחק מעבר לה אל נקודה לא בהירה אף לא כהה שאין בה שום משמעות. במצבו הרגיל של האדם, כשהוא עומד איתן על שתי רגליו, כשכל החוטים והכבלים מחוברים היטב למקומם, כשהרהיטים במרחב חייו מסודרים כרצונו, בונה כל אדם לעצמו עולם וירטואלי משלו שהוא קורא לו מציאות. הוא מתכנן, הוא יוצר, מהלך ושב, בונה או לחילופין הורס, ואז בכל פעם שניטלת מידיו השליטה והוא חוזר לסמוך עצמו בידיו של האל, הוא כל כך מבוהל, כל כך מאוכזב מכך שלא חישב היטב את צעדיו, את סיכוניו, מכך שאיבד שליטה על חייו עד שאינו שם לב למי שמביט בו בחמלה כל כך גדולה ובהינף יד מטיל את גופו עם כוח הכבידה הקדמון כל כך להיכן שקבע האל, באמרתו.
'ונתנה תוקף קדושת היום..' החלה האישה לזמזם, והוא המשיך, 'כי הוא, נורא ואיום, ובשופר גדל יתקע וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום-הדין'.
והוא הרהר רגע בטרם הוסיף, כן זה היה הרגע.
©
