מגרש
הכדורסל
או
כזה ילד
הייתי
"כאן ילדותי ומהותי
אני אקדח טעון געגועים"
שלמה ארצי
הוא היה מרוצף במרצפות בטון אפורות וגדולות. חלקן שבורות. חלקן נטו
לכיוונים שונים. מעליו שני סלים עתיקים עם עמוד וטבעת ברזל, ומשטח עץ צבוע בלבן
מתקלף.
פעם אחת, בכיתה ב' או ג' מצאתי את הילדים מהכיתה הטיפולית יושבים שם
ופורמים להנאתם את העבודות שלי משיעור מלאכה.
הכי שמחנו כשהמורה להתעמלות הייתה זורקת לנו כדורסל או שניים ושולחת
אותנו לשחק במגרש למשך השיעור. גשם או
שמש, שלוליות או אבק, קור או חום. על מגרש הכדורסל הישן תמיד היה לנו טוב. כך
למדתי להכיר את המגרש שהפך להיות שלי.
בשעה ארבע אחרי הצהריים הייתי נמשך לשם בחבלי קסמים. כבר מותר לשחק
בכדור במגרש. השכן המשוגע שגר בבית העתיק ליד לא יבוא לקחת את הכדור, ואנחנו לא
נזרוק עליו אבנים, ועל הבית שלו פצצות סירחון, ואח"כ יגררו אותנו למנהל ונהיה
מושעים לשבוע.
הייתי עוזב את הרדיו להמשיך לשדר את השירים הישנים אל חלל המטבח הריק,
לוקח את הכדורסל הביצי (במלעיל), שקופץ פעם לכאן ופעם לשם, ורץ ומכדרר דרך הרחובות
השקטים, כל הדרך אל בית הספר הישן, ובקצהו מגרש הכדורסל.
הייתי מחכה עד בוש שיימאס לילדים הגדולים לשחק כדורגל, והם ישחררו את
המגרש לקטנים עם הכדורסל.
לפעמים הייתי מגיע ולא היה שם אף אחד, אז הייתי קולע לסל לבד במשך
שעות, ועושה צעד וחצי ומחטיא שוב ושוב, מחכה שמישהו יבוא. כשמישהו היה בא אז היינו
משחקים אחד על אחד, או חיובים (שוב במלעיל). אם לא היה מגיע אף אחד אז הייתי עובר
לזרוק אבנים מעבר לגדר בית הספר אל רצועת האדמה הקוצנית או הפורחת לפי עונת השנה
בין בית הספר לבין השטח העצום והאסור של מקווה ישראל. האמיצים שבינינו היו מתגנבים
לשם דרך פירצה בגדר. חלקם סיפרו על שומר שרודף ויורה כדורי מלח בתחת.
בצד אחד של המגרש הסל היה תמיד עקום. בצד השני קצת נמוך מדי, אבל גם
אני כזה, אז התאמנו כמו כפפה האחד לשני, הסל ומשליך הכדורים הקטן והחרוץ, שזה אני.
בצד של הסל העקום גם הייתה יותר שמש רותחת ומסנוורת, ובצד של הנמוך צל עמוק ונעים.
בכל זאת לפעמים מחוסר ברירה או לא, הייתי בוגד בסל שלי והולך לשחק בצד של העקום שטוף
השמש. אבל תמיד הייתי חוזר מהר, כי אהבה אמיתית, קבוצת כדורגל וסל, לא מחליפים.
לפעמים הייתי רץ מצד לצד בין הברזייה לבין המגרש. הייתי מגלגל קודם כל
את הכדור במהירות לפניי, ואז פורץ בריצת אמוק ומנסה להשיג אותו. כך פעם אחרי פעם,
עד שנשימתי פרחה, והייתי ניגש אל הברזייה המשושה, נזהר מהברזים שסתמו את נביעתם
באבנים קטנות כדי שיתיז על מי שמנסה לשתות, ושותה
מלוא לוגמיי מיים חיים. שוטף את פניי הסמוקות פעם אחר פעם, מתמכר לקרירותם וזרימתם
על פניי.
היינו משחקים בזוגות ובשלישיות, ואם היו מגיעים המון
ילדים אז על כל המגרש, ברביעיות, בחמישיות, ואפילו בשישיות. משחקים
סוערים, רוויי רגשות, צעקות, לפעמים גם מכות. תמסור כבר, אני לבד. הייתי לבד, למה
לא מסרת לי?! איי, פאול!!!.. צעדים, עשית צעדים... לא נכון, כן נכון, לא נכון...
טוב, אז תתחייב על זה. לא, תתחייב אתה. טוב, בסדר תן ת'כדור. עומדים על קו הפאול,
ואם קולעים הכדור שלך ואתה הצודק, ואם לא אז אתה זה שממשיך לכעוס. אחרי זה אתה
עושה פאול, בשביל להירגע.
היו את הילדים הקבועים שהיו מגיעים כמעט כל יום או לפחות פעמיים
בשבוע. והיו את המזדמנים שמדי פעם צצו. היו אורחים לפעם אחת או פעמיים שלא ידענו
את שמם. אבל כלום לא הפריע לחדוות המשחק.
היינו משחקים והשמש הייתה זוחלת לה מעל המגרש, משנה אט אט את אורה.
זזה לאיטה בשמיים. מסתתרת בענן תועה, ואז חוזרת ומאירה. אחר כך הייתה מסתתרת מעל
גג בניין כיתות א', ב', של בית הספר, אשר היה מאריך את צילו אט אט ובולע את כל
המגרש. את השעות האלה אהבתי מכל. לאחר מכן הצללים היו מעמיקים מעט יותר בין משחק
למשחק, עד שבסוף היינו מתקשים לראות את הסל, ועדיין ממשיכים לשחק באפילה. עד
שמישהו אומר, יאללה, אני לא רואה כבר כלום, אני הולך הביתה. לא, בוא עוד משחק אחד.
לא, לא בא לי. עוד אחד, נו? טוב, נו...
היו נפילות כואבות על הבטון הנוקשה. פצעים זולגי דם בברכיים, במרפקים,
דמעות, כאב. אבל כל זה עבר מהר ומייד רצינו להצטרף למשחק הבא. אני בוחר במשחק הבא,
היינו צועקים.
היו נצחונות זוהרים, היו הפסדים איומים... היו קרבות גלדיאטורים מלאי
גבורה וזעם. היה את המניאק שאף פעם לא מסר, וכמעט אף פעם לא הייתה שם ילדה..
בצד השני של בית הספר התחילו לבנות יום אחד אולם ספורט עם מגרש
משוכלל, עשוי פרקט. אבל אותי זה לא עניין, אני אהבתי את המגרש הישן שלי.
שנים העברתי שם. שנים. הזמן היה נצחי אז.
גדלתי. התחיל להיות קצת מביך ללכת לשם. רוב הילדים הפסיקו להגיע ורוב
הזמן הייתי משחק לבד. אלה שהגיעו כבר היו קטנים ממני בהרבה. התחלתי להבין שזהו,
אני מגורש. לנצח. זה כבר לא המגרש שלי יותר.
גם החיים נעשו יותר יותר מהירים ורחוקים. הפסקתי ללכת לשם.
הזמן היה נצחי אז,
ופתאום הוא נגמר.
כמה ממני נשאר שם, על המרצפות העתיקות, בין הסלים הנוטים לנפול? כמה
חלקים מלבי, מנשמתי?!
לפעמים אני נוסע בכביש ליד, זה שעובר ליד גדר בית הספר וסמוך למגרש,
איפה שפעם היה שדה קוצים או פרחים, תלוי בעונה. תמיד אני מציץ לשם לשנייה תוך כדי
הנסיעה המהירה, לפעמים רואה כמה ילדים משחקים עליו ולבי מנתר. לפעמים הוא ריק ולבי
קודר. כבר עשרות שנים חלפו ועדיין משהו חותך לי בתוך הבטן ומכווץ לי את הלב בפעמים
הנדירות שאני עובר שם. כאילו הילד הקטן נמצא עדיין בתוכי ולא מבין למה כל כך הרבה
זמן לא הלכנו לשחק במגרש. כאילו כל זה רק חלום ארוך ורע, ועוד מעט אני אתעורר,
אשטוף את הפנים ואשכח את החלום הטפשי הזה, אקח כדור וארוץ לשחק במגרש, קצר וקליל, מכדרר
וצוחק כל הדרך.
בסך הכול מגרש בטון קטן, מכוער וסתמי, בתוך מה שהיה פעם בית ספר
יסודי, בתוך עיר הרפאים שאכלסה פעם את ילדותי. אבל בכל פעם שאני רואה אותו, אני
שמח שהוא עדיין שם, ומתכונן עוד קצת ליום שבו הוא כבר לא יהיה, או שאני.
