יצאתי אותו יום מהפגישה עם בן דודי המכובד, האדמו"ר מקישינב בפנים מכורכמות, הבטתי בעיניהם השואלות של עוזרי וחסידי הממתינים למוצא פי מעבר לסף וראיתי שם רעב גדול, כמיהה לבשורות טובות, לשינוי. החדר היה מלא והאוויר בו היה דחוס כמו גווני הבגדים, הרבה שחור ומעט מדי לבן, הרבה ייאוש עם נגיעות קלות של תקווה. אני שכבר ידעתי את התשובה לשאלות הרהרתי בצעדים הבאים, כיצד אציל את החסידים שלי מגורל העולם החרד שעוני מרירות וטפילות עוטפים אותו, כיצד אמשוך אל שורותיי את מיטב האנשים שייאוש החל להתגנב אל ליבם, מה עלי לעשות על מנת שאנצח במאבק האיתנים הנטוש ביני לבין בן דודי הרבי מקישינב על גורלו של העולם החרדי.
שנת תשע"ז. הבטתי בחבורת הגברים הדוממת שעיניה עקבו במתיחות אחר כל תנועה שעשיתי, שבנו מגדלי קלפים של השערות מכל קמט או הבעה חדשה בפני, חבורת אנשים טובים ונאמנים, לובשי שחורין, שגם אם לא התכוונו לכך האפילו בחדר אווירה של אבלות. בסתר ליבי רציתי לעשות מעשה גדול, שובר שוויון, מעשה שישבור את הכלים, שימשוך אל שורותיי את אותם צעירים מחפשי דרך, חוזרי בתשובה, המבקשים לנוס ממוסכמות העולם הישן התלוי בחסדים ובניסי ניסים, מחיי דלות ומחסור שלא לשמה אבל בראש חוצות הם טוענים כי זו עניות מתוך בחירה, מתוך ענווה. ראיתי את העתיד הצפוי להם בשחור, מנוקד במעט מדי לבן וללא אפור בין שניהם, שלא לדבר בצבעים אחרים. החלטתי לעשות מעשה, להצמיח במדבר האפל הזה מעט צבע, להפיח בו חיים, לנטוע בו תקוות ומעשה שעשיתי כך היה.
בערב 'כל נדרי' כשבית הכנסת כולו המתין באורך רוח, עטוף בטליתות, לבן ושחור כמובן, בעוד הלב כרוי וחשוף ומדמם את חשבונותיו, דרכתי על מפתן בית הכנסת ונוצה צבעונית תקועה בתיתורת כובעי השחור. כצפוי, ברגע שדרכה רגלי באולם הורמו כל הגבות בפליאה גדולה, הטליתות הוסרו באחת מראשי הקהל, ורחש עצבני החל להתפזר באולם כמו עשן אפור המעיד על אש, הידקתי את טליתי הכבדה אל כתפי וזקוף נוצה צעדתי גאה ונמרץ אל מקומי בקיר המזרח למען יראו וייראו. שחוק עמום ונבוך השתפך מפאתי האולם והוסה מיד. בבת אחת עלה גל באוויר, יכולתי לחוש את תנועתו, כמו משבר ים רגע לפני השברו, ודיבור גדול התפשט בקהל עד שהפך להיכל מלא שקלא וטריא. הרבי עשה כך..למה נוצה בכובע? הייתכן? מה הוא מתכוון לרמז לנו משהו? שאלו המתפלפלים וציפו לתשובה והגל נשבר ברעש גדול ובקצף. הקשבתי לקולות. דימיתי לשמוע את קול המקטרגים ממרחקים מתריסים בהיסוס, חילול הקודש, איך הוא לא מתבייש? בליל כל נדרי? אבל קולות אלו הושתקו עד מהרה. הרי לא דרדק הוא שהניח נוצה גנדרנית בכובעו, הייתה התשובה הניצחת, זה הרבי בכבודו ובעצמו, וגם אם זה נראה לנו מוזר ומצחיק יש לכך סיבה, הרבי מבקש לומר לנו משהו שאיננו מבינים עדיין, יש כוונה נסתרת בנוצתו.
פרשנים זריזים מטעם עצמם כבר חיפשו ומצאו רמזים ופסוקים להעיד בם, פשפשו במעשיהם שמא ביקש הרבי לרמוז דבר מה, אבל אני שהנחתי את כובעי על השולחן, יישרתי את כיפתי הצחורה באריכות, הנפתי את שולי הטלית המוכספת מעל לראשי בדרך לדוכן ובנגינה של יום הכיפורים קראתי בקול גדול, 'כל נדרי ואסרי...' והקהל נהה אחרי המילים המוכרות, 'על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים'.. וכמו החלילן מהמלין הלכו חסידי בעקבות הניגון אל פעמי יום הדין, יום שלם של תענית וחשבון נפש להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד.
אותו יום השתנתה החסידות שלי והפכה תוך זמן קצר לחצר הגדולה והמדוברת מכולן, חסידות הנוצה הזהובה, זו הראויה לכל חסיד הלוקח אחריות על חיי העולם הזה ולא רק על חיי העולם הבא. המפרנס את משפחתו בכבוד. הקובע עיתים לתורה, והגאה בנוצה הזהובה התקועה לו בדש כובע הלבד שלראשו.
©
