גלגל החמה טבל עד מחציתו בים כאשר המונית נעצרה ליד המדרכה שמול הטיילת. האישה הושיטה לנהג את השטר שהיה מוכן בידה, קיבלה את העודף והטילה את המטבעות לתוך כיס חיצוני של התיק הגדול שעל ברכיה. פתחה את הדלת, הסיטה את גופה, הורידה רגלים לקרקע ותוך מאמץ, כשידה האחת אוחזת בתיק והשניה נתמכת במשענת המושב, התרוממה לכדי עמידה. היא הסתובבה כשפניה אל המונית.
"בוא, הגענו."
הוא המשיך לשבת, מבטו בים. הושיט ידו הימנית והצביע לעבר השקיעה.
"כדור גדול במים!" הכריז בקול נלהב.
האשה הגניבה מבט מהיר לכיוונו של הנהג ואז שבה ופנתה אליו:
"אנחנו יורדים, הולכים לים, בוא כבר!"
"הולכים לים, בוא כבר," חזר על דבריה, סובב גופו לעבר הדלת הפתוחה, השחיל עצמו בזריזות החוצה ונעמד לצידה. עיניו שבו להתמקד בים, גופו דרוך ורגליו חסרות מנוחה, והיא טרקה את דלת המונית ותפסה בידו כדי למנוע ממנו לרוץ אל הכביש הסואן. כשהחלו לחצות קלטה בזוית עינה את מבטו המשועשע של הנהג לפני שיצא לדרך.
משעלו על הטיילת, הוא משך עצמו מאחיזתה ורץ לכיוון החול הזהוב שהשתרע לפניהם. עצר שעה שרגליו נגעו בחול, נחלץ בזריזות מהסנדלים אשר נותרו במקום צניחתם והמשיך לשעוט לכיוון המים בעיניים עורגות. היא הרימה קולה לצעקה ופקדה עליו לעצור והוא נעמד על מקומו תוך הבעת תרעומת קולנית, אצבעות רגליו מתחפרות בחול החמים. היא אספה את סנדליו, קרבה אליו, הורידה את תיקה לחול, התכופפה ושלפה מתוכו שקית ניילון גדולה, הטילה בה את סנדליו, חלצה גם את שלה וצירפה אותם לשקית. נטלה את תיקה בידה השניה והחלה לצעוד, והוא הקדים אותה ורץ לפניה. כשהגיע אל קו המים פקדה עליו לחזור אליה והוא ציית לה בחוסר רצון מופגן.
"חכה, עוד רגע ניכנס למים." היא הניחה את תיקה על אחד מכסאות הפלסטיק הלבנים מהשורה הקרובה ביותר לים ותחבה את הניילון עם הסנדלים מתחתיו.
הביטה מסביב. רק קומץ אנשים עוד נותרו על החוף ועל שורות הכסאות הניצבים מול הים. איש נמוך, שרירי ושזוף, כובע קש רחב תיתורת על ראשו, קרב אליהם.
"כמה כיסאות?"
"שניים בבקשה".
"עוד שעה החוף נסגר למתרחצים, רק שתדעו", אמר כשרמז לתוכחה בקולו. היא הנהנה ושילמה את עשרים השקלים שביקש והוא הלך לדרכו.
"אתה יכול להתפשט", פנתה אליו, והוא מיהר למשוך את חולצתו מעל ראשו והשתחל בזריזות ממכנסי הספורט. השאיר את בגדיו לרגליו על החול ונשאר בבגד ים בהיר. ראתה שהוא מתחיל להוריד גם אותו ועצרה בעדו בעוד מועד.
"ככה אתה נכנס למים!"
היא הספיקה בינתיים להסיר מגופה את שמלת המעטפת שלבשה וחשפה בגד ים שראה ימים כחולים יותר והפך מעין תכלת אפרפר, רפוי במקצת על גופה משאיבד הבד את האלסטיות בשנים שעמד ללא שימוש. קיפלה את שמלתה והניחה על הכיסא הפנוי, הרימה את בגדיו מהחול, ניערם והניחם ליד השמלה, והוא צפה חסר מנוחה במעשיה. משהסתובבה ופנתה לעבר הים הקדים אותה ונכנס לפניה למים, רגליו שעטו בין הגלים, ידיו גרפו והתיזו מים על חזהו ומגרונו בקעו מצהלות הנאה. הבחין שהיא נרעדת מתחושת קרירות המים והפנה כלפיה את הנתזים שהפיקו ידיו, ראה אותה מצטמררת ופרץ בצחוק מתגלגל. היא שיגרה לעברו חיוך נבוך והוא, מעודד, הגביר את מנועי ידיו והעלה אשד של מים אשר צנח על ראשה והציף את עיניה. היא מצמצה למגע המלח בעיניים, הסיטה את השיער הרטוב מפניה ותפסה בכפות ידיו כדי להפסיקו. הוא שיתף פעולה, שילב אצבעותיו בשלה והחל לֽקַפֶץ על פי קצב הגלים. היא הצטרפה לתנועותיו והם פתחו שלובי אצבעות בריקוד רטוב, עיניה ובעיניו, וראתה שם ניצוצות של משובה וחיות מזמנים אחרים.
התבוננה בו כמהופנטת , כאילו לא ראתה אותו שנים רבות. משיערו הכסוף, הלח במקצת, הסתלסל תלתל אשר ירד בשובבות על מצחו. היא סקרה את פלג גופו העליון, שהתרומם ושקע בקצב ריקודם, ונתנה דעתה כמה יפה וגברי נראה עדיין, פניו חלקות למדי, כתפיו רחבות כפי שזכרה ובזרועותיו עוד נותרו שארים משריריו המשתרגים שכה אהבה פעם למשש.
התיקה מבטיה ממנו לעבר ידיה הכמושות, כתמי זיקנה חומים עטרו אותן בנדיבות ודבלולי עור רטטו וקיפצו תחת זרועותיה. הורידה עיניה וסקרה את גופה, שדיים מצומקים ונפולים בצבצו ממפתח בגד הים הרפוי, והיא זכרה את שדיה הזקורים משכבר הימים ונאנחה.
אני מתפוררת והוא נשאר כמעט כמו שהיה. ורק מוחו, רק מוחו… שוב נאנחה מעומק ליבה, ראתה עננה חולפת בעיניו וחייכה אליו נוגות, והוא החזיר לה חיוך מהוסס.
הפנתה את מבטה לעבר הטיילת, אל הבתים והחנויות שמעבר לכביש. התאמצה למקם עצמה בעיני זיכרונה אך הדבר לא עלה בידה. כל כך הרבה השתנה מאז, את המקום המדויק על החוף איננה מצליחה לאתר אך ידעה שזה חייב להיות בקרבת מקום. אז היה מעקה ברזל חלוד שחצץ בין החול למדרכה ולאורך החוף היו פזורים כסאות עשוים יריעות ברזנט צבעוני דהוי המורכבות על מסגרות עץ כפולות. היא שכבה על כיסא נוח כזה כשראתה אותו עולה מן הים, רחב כתפיים ושחור תלתלים, מבטו המרפרף נעצר עליה והציף אותה באור כחול. היא הייתה בת 20, סמינריסטית, הוא היה קצין בצנחנים. שניהם היו צעירים ויפים, מאוהבים בחיים ומאותו יום – גם אחד בשני.
היא לא הרגישה שהפסיקה לקפץ על פי הקצב שהוא הכתיב עד ששמעה את מחאתו הקולנית: "אמא, לקפוץ, לקפוץ!" ליבה נחמץ .
"די, בוא נצא מהמים, הבאתי סנדוויצ'קים טעימים ומיץ אשכוליות, בוא נלך לאכול." הוא משך בכתפיו במבט מתריס, שחרר עצמו מידיה, צלל כשראשו בתוך המים והחל לשחות בתנועות חתירה ארוכות. היא דדתה אחריו במים, תפסה ברגלו ואילצה אותו לעמוד. משכה אותו אחריה לעבר החוף והוא מחה אך לא התנגד. יצאו מהמים והיא מיהרה לשלוף מתיקה מגבת גדולה, עטפה בה את כתפיו והחלה לייבש את גופו. הוא עמד נוטף מים, זקוף, גבוה ממנה ביותר מראש, מבטו חולמני וחיוך עדין על שפתיו.
"שב על הכיסא הזה," הורתה, הורידה את תיקה לחול והוא התיישב בצייתנות. החלה לנגב עצמה במגבת הלחה והוא הרים עיניים והתבונן בה:
"אמא, אוכל!"
היא התנגבה ברשלנות, הסיטה את הבגדים שלהם מהכיסא השני לחלק המיועד לרגלים, התיישבה והוציאה מתיקה שקית ניילון שהכילה ארבעה כריכים עטופים היטב בנייר משי. נטלה מהתיק מגבת מטבח, הניחה על שוקיו והגישה לו כריך לאחר שחשפה מחציתו מהנייר.
"תחזיק בנייר ותאכל… ותזהר לא לאכול גם את הנייר," הוסיפה משראתה אותו נועץ שיניו ובולע חתיכה גדולה מן הכריך.
לקחה אחד גם לעצמה, נגסה בו והחלה ללעוס באיטיות, שקועה במחשבות. היא לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו החלה לחשוד שמשהו אינו כשורה איתו, האירועים היו מינוריים, הרי כבר שנים הוא נוהג לחפש את המפתחות או את משקפי הקריאה בכל הבית. הגיל עושה את שלו, חשבה, גם אצלה לא הכל כתמול שלשום, ישנן תופעות שמביכות ומייאשות אותה, כמו למשל כשבורח לה שמו של שחקן או זמר ידוע ביותר, לשווא מתאמצת להיזכר, מגלגלת בראשה את אותיות הא"ב אולי תידלק איזו נורה, לעתים זה מועיל ולעתים לא, ואז היא ממש מדוכאת, מה יהיה מחר אם כבר עכשיו...ואז השם הנעלם צץ לו פתאום משום מקום מבלי להוסיף הקלה או להפיג את חששותיה.
אולי הייתה צריכה להידלק נורת הזהרה ביום בו רטן שאין טיפת חלב במקרר, שכחֽתֽ לקנות, בואי ותבדקי בעצמך אם את לא מאמינה לי שאין, חיפשתי, אני לא עיוור..., ולבסוף, לאחר חיפושים בכל רחבי הבית, מצאה את קרטון החלב על אחד המדפים בארון התרופות. או שמא טענותיו ומענותיו ההולכים ומסלימים כלפי צוות עובדיו במפעל בשנה האחרונה לעבודתו, הלא יוצלחים הללו שמטילים עלי את האחריות על הפשלות שלהם, היו צריכים להאיר את עיניה על התרחשויות חריגות גם בעבודה?
בעקבות הפרישה לגימלאות השתלט עליו גם דיכאון קל, הפנאי הרב שנכנס לחייו מבלי לדעת כיצד למלאו הכניס אותו לחרדות ותופעות השכחה והבלבול הלכו והתרבו. הוא פנה מיוזמתו לרופא המשפחה, שפך בפניו את דאגות ליבו וזה הרגיע אותו, זו ירידה בזיכרון נורמטיבית לגיל, אפשר וצריך לאמן את המח וניתן ללמוד שיטות לשם כך. המליץ על סדנה לשיפור הזיכרון ודירבן אותו להרבות בקריאה, לשחק שחמט או לפתור תשבצים וגם לעסוק בפעילות גופנית, אך בו בזמן הפנה אותו לסדרת בדיקות כדי לשלול אפשרויות, אמר ולא פירט.
הוא לא תבע הסברים, ניגש לבדיקות ונרשם לסדנת הזיכרון, שמח לצאת מן הבית ולפגוש אנשים חדשים. סיפר לה על החוגים הנוספים שהציע המתנ"ס ויחד נרשמו לחוג לריקודי עם, שם הוא רווה נחת רבה מהמבטים הגלוים ששגרו לעברו הגברות הבודדות שהיוו את רוב באיי החוג, גרושות או אלמנות בגילאים שונים. היא עצמה התלהבה הרבה פחות מכך, וגם בשל העובדה שרגליה לא היו קלות כרגליו וחוש הקצב שלה לא הצטיין במיוחד גם בזמנים צעירים יותר.
גזר הדין נחת עליהם כשבוע לפני הטיול המאורגן הגדול ברחבי ארצות הברית, טיול שתכננו לערוך עם פרישתו. היה זה טיול עצוב ביותר. מיעטו לשוחח ביניהם, בנסיעות הארוכות ישבו שעות מכונסים בתוך עצמם ורק בחברת אנשים אחרים הצליחו לצאת לשעה קלה מכאבם. היא נזכרה ברונלד ריגן, הנשיא האמריקני לשעבר, אשתו ננסי עמדה לצידו שעה שהודיע לאומה על מחלת האלציימר שפקדה אותו. " שמש חיי החלה לשקוע," כך ביטא זאת ריגן באותו מעמד,ומילים מצמררות אלההצטלצלו בראשה לכל אורך הטיול.
"עוד, עוד!"
היא, התנערה, נטלה מהשקית כריך נוסף והושיטה לו. מזגה לו מבקבוק פלסטיק מיץ אשכוליות לתוך כוס חד פעמית והוא שתה בצמאון, נתזי מיץ יורדים על סנטרו ועל חזהו החשוף.
"עוד מיץ, אמא!"
אמא! הנכדים השתעשומאדלשמוע זאת, נהגו לחקור אותו בכל פעם שביקרו אצלם:
מי אני סבא, איך קוראים לי? והוא היה מתבונן בשואל כשוקל בכובד ראש את התשובה, לעתים היה מצליח לשלוף מאחת המגירות החלודות של מוחו את שמו של אחד מילדיו - הוריהם, לרוב היה מסתפק במילה כללית, אתה ילד, או את ילדה, ויוצא בכך מדי חובה. כשהשאלה של הנכדים התייחסה לילדיו, התסכול שלו גבר, הוא התבונן בבנו או בבתו בעין בוחנת, פעם שתק מובס ופעם חייך בנועם מבלי לענות דבר, ורק לגבי בנו הבכור הייתה לו תשובה מוכנה תמיד כשנשאל לזהותו, זה אבא, היה מכריז בחדוות מנצח.
את הנכדים זה שיעשע מאד, אך לא כך את ארבעת ילדיהם, ביקוריהם בביתם הלכו ופחתו בתירוצים מתירוצים שונים שנאמרו במבוכה, ורק נעמי, בתם הבכורה, עוד נוהגת לבקר אצלם מדי שבוע בגפה, יושבת לידו ומחזיקה לו את היד, שואלת לשלמו, והוא – פעם מחייך אליה ועונה מה שעונה, פעם מזעיף פנים, רוטן ומושך ידו מידה – על פי מצב רוחו באותו רגע. אבל נעמי ממשיכה לבא בקביעות, חובה שהטילה על עצמה מבלי שתתבקש. לשאר ילדיהם – קשה לראות אותו כך, מעדיפים לזכור את האבא שהיה ולא את הקליפה הריקה הנוכחית – כך הסבירה לה איילת כלתה ברגע של גילוי לב. הם עוזרים לה לממן את העובד הפיליפיני המסור והסבלני שמתגורר איתם בבית, זה מקל על מצפונם.
היא מבינה לליבם, גם לה קשה לראות אותו כך והיא יודעת שזה עדיין לא סוף פסוק, תהליך ההתנוונות נמשך. הודות לאֶדי, הפיליפיני, היא מבקרת את ילדיה ונכדיה בקביעות ואף נפגשת מדי פעם עם חברות. גם הצטרפה לחוג התעמלות המיועד לבני גילה במתנ"ס ולקראת הסתיו הממשמש ובא בכוונתה להירשם לחוג נוסף. מה עושים אלה שלא יכולים לממנן עובד זר, איך הם מסתדרים...
"אמא, עוד אוכל!" היא הושיטה לואת הסנדוויץ האחרון שנשאר בשקית. ראתה את "איש הכסאות" מסדר ערמות אחד על גבי השני ומתבונן לעברם. הבחינה שהחוף כמעט התרוקן.
"תסיים את הסנדוויץ', אנחנו כבר צריכים ללכת".
כשנכנסו הביתה, שרר חושך בחוץ. אף אור לא דלק בדירה, היא הפתיעה אמש את אֶדי כשבישרה לו על חצי יום חופשי נוסף השבוע, והוא הודה לה בנימוס מבלי לבקש הסברים.
משכה אותו ישר לאמבטיה כדי למנוע ממנו לפזר חול בכל הבית, הפשיטה אותו והכניסה אותו תחת הזרם הפושר. הוא עמד צייתן ונתן לה לסבנו ורק שחש בצריבת השמפו בעיניו נרתע ומחה. שעה שסבנה את חלציו התעורר אברו לחיים חלקיים והיא הסיטה עיניה במבוכה. ניגבה אותו, הלבישה לו חולצת טריקו לבנה ותחתוני בוקסר והובילה אותו למרפסת.
"שב כאן, אני מתרחצת ומיד באה, יש לי הפתעה", אמרה והוא המהם משהו בלתי מוגדר. שעה קלה אחרי כן, כששיערה לח וגופה מדיף ריח נעים, נכנסה למרפסת נושאת בידה מגש. הניחה אותו על השולחן והוא הביט בעניין במגש וחייך, ליד שתי כוסות יין לבן צונן מלאות עד מחציתן הייתה מונחת צלוחית עם מספר פחזניות ממולאות קצפת, העוגות האהובות עליו. הוא הושיט יד להוטה אך היא עצרה בעדו: "חכה רגע! "
ידו נשארה באוויר, תסכול בעיניו הכחולות.
" אסי, איך קוראים לי?" תקווה זעירה בצבצה מקולה.
"אמא", ענה מיד.
"לא אסי, אני לא אמא שלך, אני נורית, אשתך."
שתק מתבונן בה ארוכות, כמנסה להיזכר. חייך נבוך.
"נורית, נורית, תגיד נורית, אשתי, נורית אשתי", חזרה ותבעה, תחינה בקולה, והוא פלט לבסוף מוכנית: "נורית אשתי."
חייכה קלושות. "אתה יודע איזה יום היום?" שָאלה רטורית, ידעה שאין תקווה למענה. הוא התבונן בעיניה כמצפה.
"היום לפני חמישים שנה התחתנו!" בישרה לו ונטלה אלבום שהיה מונח על מדף סמוך. פתחה והצביעה על תמונה גדולה, שני צעירים יפים והדורים בבגדי כלולותיהם שלחו אליהם חיוכים צחורים. מבטו רפרף על התצלום וידו זחלה בגנבה לעבר צלחת הפחזניות.
"קודם נשתה לחיים! " הכריזה, הגישה לו גביע יין והוא שתה במהירות, עיניו בפחזניות. היא הרימה את כוסה כלפי מעלה ואז קירבה לפיה ולגמה. הוא הניח את הכוס הריקה על השולחן, חטף פחזנית וטרף אותה במהירות כשמבטו אומד את הצלחת עם העוגות הנותרות.
"תאכל לאט, יש מספיק", אמרה בחיוך, ואז הוסיפה:
"נכון אסי, חגגנו יום נישואים יפה היום. נכון אסי?" התעקשה וחזרה על המשפט והוא נעתר וחייך: "נכון!"
היא קרבה את כיסאה לשלו, כרכה זרוע סביב כתפיו והוא רכן והניח ראשו על חזה, מותיר פס קצפת לבנה על אודם כותנתה.
