אני מכיר את המקום, אבל לא הייתי כאן אף פעם, בכול אופן, הוא נראה לי מוכר. אולי הייתי כבר כאן פעם, או שראיתי תמונה, או אולי זה מגלגול קודם שלי, אני לא ממש בטוח. דבר אחד בטוח, אני מזהה את הנוף. מרבדים עצומים של חיטה, מכסים את פני השטח, פו ושם רואים עץ, שיטה או זית שמציל את השביל שמוביל לגבעה. הגבעה לא גבוהה במיוחד, אין בא שום קסם מלבד אותו הבית, בית אבן ישן עם חלנות ודלתות עץ, מוקף חומה שחורה רחבה, ומשק חיי. כבשים פעות, לול תרנגולות, ברווזים מגעגעים, מדדים במהירות, נביחות כלבים נשמעות מהאופק.
" אם אתה לא פותחים מיד אנחנו שוברים את הדלת יש לכם דקה .... "
אינני יודע מדוע אני נמשך לשם, ממוגנט, זו לא בחירה שלי, הרגלים פשוט הולכות ואני בעקבותם.
אני פוסע על השביל, שביל כורכר שלצידיו עצי שיטה רחבי כנף, מרחוק אני מבחין בשקדיה פורחת בפריחה סגולה בוהקת. עלומות חיטה מסודורת במרחב ,כמה פרות לועסות עשב . השמים בהירים, מעט עננה לבנה, שמש חמימה, מרגיע, מלטפת.
"תזמין אמבולנס דחוף.... אני אומרת לך הוא נראה ממש לא טוב ...."
אני מגיע אל הבית, אל החומה, שער ברזל גדול מימדים נפתח לעומתי ללא מגע של יד. אני צועד בגן שבין החומות, מזרקה עם פסל של קופידון, גן ירק גדול ועשיר, בוסתן, שיחי תבלין, הכול יחד מהווה מעדן חושי בעל איכות נדירה, הריחות, המראות מגע הקל של הרוח.
"יש כאן סמים, וכלי עישון מה עושים ?"
שביל צר ומעט מתפתל מוביל אל דלת הבית, דלת עבה, עשויה עץ עם חריטות של מגן דוד. אני נכנס לבית, מסדרון צר מוביל לחדר גדול ומרווח, המראה מכה בי, מדפים על מדפים של ספרים, נראה שאין סדר ממש במדפים, אך מבט בוחן יותר מגלה את החן הנסתר שבאי הסדר. כמות אדירה של ספרים, כולם כרוכים עור, חלקם נראים מאוד ישנים מפוזרים ברחבי החדר. אני צועד בין המדפים נושם את האוויר הדחוס, את ריח התחב. תחושה קלה עטפה את גופי, מין קלילות בלתי מוסברת, חמימות.
"מפנים לבית חולים, אחר כך נטפל בשאר...."
אני מרים את אחד הספרים ורוצה להביט בו אך מיד נשמע קול כיחכוח גרון מהמרחב. אני מביט לאחור, ומבחין באדם היושב ליד שולחן, הוא אוחז בידו נוצה וכותב על נייר קלף. יכולתי להשבע שלא ראיתי אותו שנכנסתי, ובכול זאת הוא כאן. אני מביט בו זמן רב, הפנים, מוכרות לי, אך שמעולם לא פגשתי בו. שערו כסוף עיניו תוהות, מבטו לא ברור, הוא מביט בי ומחייך ואז מסמן לי בהינף יד קליל לשבת לידו.
"כאן ניידת 502 נא לשלוח לאזור האירוע ניידת נת"ן, גבר כבן 25 איבוד דם דרך האף, סימני חיים מאוד חלשים ......"
"היקום הוא רב מימדי, העולם שלנו הוא רב מימדי." הוא מתחיל להסביר ונראה כאילו ההקדמה מיותרת ולא נדרשות מילות הכירות או נימוסים בניסיון מגוחך לשבור את הקרח. "קימים כמה מערכות חיים בעט ובעונה אחת, הם חיים אחד את השני, מזינים אחד את השני אף שלא תמיד מודעים לקיום של כול אחד ואחד מהם," הוא אמר ושילב את ידיו זו בזו .
"אני לא חושב שבדיוק הבנתי אותך," אני מנסה לחייך, אך משום מה לא מסוגל.
"זה פשוט אני אסביר לך, אנחנו יודעים כי קימות מערכות חיים בלתי נראות , כגון וירוסים למינם. הם משפעים עלינו ואנחנו עלהם , למרות שאיננו יכולים לראות אותם כמוהם יש עוד הרבה מערכות."
"מה אתה מנסה להגיד ?" אני שואל מהורהר .
"שלפעמים אפשר לראות מעבר למציאות..."
"אני לא חושב שאני מבין ...."
"אני לא חושב שאני מבין..... "
"אני לא חושב שאני מבין ...."
למי שמעוניין חלק 1 + 2 מצורפים .
חלק 1
אני פוקח את העיניים, אני בבית. כן, אני יודע שזה הבית, הינה הספה הזוועתית בצבע בורדו כסף שקנינו אני ומיטל לפני שנה בשוק הפישפשים. הקירות ערומים, אין דבר מלבד הספה וסוס בצבע ארגמן שעומד באמצע הסלון ומביט בי.
"סוס... ? " , קיבינמט, כנראה שאני הוזה. לא יכול להיות, סוס ? בתוך דירה ? בקומה השלישית של בלוק ?
הוא מביט בי בשני עינייו ואז נושף ורוקע ברגלו. לעזאזל, אני בטח הוזה. אני אוחז בשני ידיי בראשי ועוצם את עיניי, ואז פוקח אותם, הוא עומד שם מולי ומביט בי בשני עיניים גדולות.
"זה בטח חרבוש, הבן זונה מכר לי חומר מקולקל, מביא לי הזיות וסבטוחה שלמה בתוך הראש. לא יתכן שיש כאן סוס."
אני עוצם את עיני שוב, ושוב פוקח אותם, והוא עומד שם ומביט בי.
"מה אתה עושה כאן ?" אני שואל ספק את עצמי ספק אותו.
הוא רוקע שוב ברגלו מתקדם אלי ונושף, אני מרגיש את הרשף בפני.
"השאלה לא מה אני עושה כאן, השאלה מה אתה עושה כאן ? "
"סוס מדבר ?" זעקה עולה מתוכי .
זה על בטוח חרבוש , הוא דפק אותי, הוא לא יכול לשכוח את מה שעשיתי לו בכיתה ה' . הוא בחיים לא יסלח לי על זה שהכנסתי לו את הראש לאסלה והורדתי את המים.
"מה אני עושה כאן ? זה הבית שלי, מה אתה עושה כאן ? "
"לחור המסריח הזה אתה קורא בית ? אפילו האורווה שלי יותר מרווחת ועל בטוח יותר נקיה ."
"יא בן של זונה, לך מפה, סוס, מה אתה רוצה ממני ?"
"דבר נקי, אתה שומע ? אם אתה ממשיך ככה אני מביא לך אחת ישר לביצים ואז תצטער שקללת את סוס, אגב זה השם שלי, סוס ."
זה לא יתכן, סוס, מדבר, אצלי בסלון ?על בטוח אני הוזה. מה קורה לי ? משהו לא בסדר, בטוח שמשהו לא בסדר.
"בטח שמשהו לא בסדר, סתכל על עצמך."
" Fuck אתה גם קורא מחשבות. "
"לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת שמשהו דפוק אצלך, תסתכל על עצמך, קום, גש למראה, ותסתכל על עצמך." הוא דוחף אותי בעזרת ראשו לכיוון המקלחת ואני נגרר אחריו.
אני מביט במראה הסדוקה שעל קיר האמבטיה, הפנים כחושות, עצמות הלחיים בולטות מאוד, העיניים אדמות מתחתם שקיות שחורות וצלקת טריה שהגלידה בקושי מתחת לעין הימנית. השפתיים יבשות, העור בגוון צהוב אפרפר, על הידים חבורות כחולות וכתם כחול ענק ליד הצלעות.
"תסתכל על עצמך," צהל הסוס וצהלתו התרחקה,"תסתכל על עצמך, עצמך צמך צך " נשמע כמו הד שחוזר על עצמו.
אני מביט בעצמי, מביט בצלם האנוש שעומד מולי. מביט היטב ולא מסב את המבט. מביט היטב היטב במראה לתוך העיניים שמסתכלות, מסתכלות על הדמות שלי. שום דבר ממה שאני רואה לא דומה לי מלבד אותו המבט שנשאר שם, אותו המבט.
"נעשן משהו ?" שאול אותי הסוס שאני חוזר למרכז דירת החדר.
"אני לא מעשן איתך כלום, אתה בכלל לא קיים, תעוף מכאן.חשבתי שבכלל הלכת."
"יש כאן ריח של עשב, זה עושה לי תאבון," אמר הסוס וקינח בצהלה וברקיע חזקה ברגלו.
העיניים נתקלות בספה הזוועתית והגוף נגרר אליה באחת. אני מביט לחלל החדר הריק, מסתכל סביבי ועוצם את עיניי. אחר כך משפשף בכוח את עיניי ופוקח שוב.
הוא מביט בי "אכפת לך לסדר לי את הרעמה, היא יושבת לי על העיניים, זה קצת מפריע, אתה יודע. האמת שהייתי מקצר אותה בשמחה אבל הנקבות מתות עליה, יש לי מונטין , אתה יודע איך זה," הוא צוהל שוב והפעם מושך את הצהלה.
"ששש השתגעת ? תיהיה בשקט, אתה מאיר את השכנים. רק חסר לי שמשהו יבוא ויראה אותי מדבר עם סוס, מאשפזים אותי ישר."
"אם אתה שואל אותי אתה זקוק לאישפוז, ולא ליום אחד."
"אני לא שואל אותך" רגע ארוך של שתיקה, "טוב, מה אתה רוצה ממני ? תעוף מכאן ."
הסוס מביט בי, ואני נשבע שיש לו מבט נעלב. אחר כך הוא מרים את ראשו ומנער את הרעמה מעיניו . אני עוצם את עיניי ונשכב על הספה, מנסה בכוח להתאושש, מנסה לחזור לעצמי, ולפחות לדעת,
מה אני עושה כאן ?
לאן נעלמו כול הדברים שלי ?
ומדוע לכול הרוחות אני מדבר עם סוס שעומד אצלי במרכז הדירה ? .
חלק 2
אני פוקח את העיניים, בזהירות מתרומם על הספה הזוועתית ומביט החוצה אל האופק האין סופי. השמים נראים כשמיכה אדירה משובצת כוכבים רבים משאפשר לספור, נוצצים, בוהקים, טומנים בחובן סוד. הלבנה במילואה, מביטה, מחייכת את חיוכה הנודע, חיוך רחב ומרגיע . העיניים נעצמות, ואז שוב נפקחות אני מסב את המבט לתוך הדירה הריקה, אל החשכה והריק, תוהה מה היה, אולי מה יהיה ואולי מה עכשיו. מתוך החשכה אני מבחין בתוזזה, מנסה להטיב מבטי עד כמה שניתן. העיניים עוקבות, דרוכות אחר התנועה הזעירה שלאט לאט מתקרבת והופכת גלויה יותר. היא מביטה בי בעינייה התכולות סגולות ואיננה מזיזה את מבטה.
"מיטל ?" אני שואל ואינני מאמין . "מתי חזרת ? לא שמתי לב בכלל שנכנסת." אני מגרד בראשי המום .
"אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך מיטל, האמת שאני ממש שמח, פשוט התגעגעתי נורא." אני קם על רגלי ומביט בעיניה, היא איננה זזה, רק מביטה בי במבט כבוי מבעד לעיניה הכביות.
" אין לך מושג כמה התגעגעתי מיטל, חשבתי עליך המון, אבל ממש המון. כול כך רציתי לדבר איתך אבל לא נתת לי את ההזדמנות. אני כול כך שמח שחזרת מיטל, חבל שלא אמרת דבר על זה שאת מגיע, הייתי קונה משהו. אין לי בבית כלום עכשיו, הבית ריק ." השפלתי את מבטי, "האמת מיטל, שהבית ריק מאז שעזבת, אני לא זוכר מתי זה היה, זה לא היה כול כך מזמן, כמה זמן עבר מיטל ? אין לי מושג, הזמן פשוט ברח לי. אבל זה לא ממש חשוב, העיקר שאת כאן עכשיו."
אני מושיט את היד לגעת בא, אך היא זזה מתרחקת, בקלילות, משייטת לה ממקומה.
"למה עזבת אותי מיטל ? למה עזבת ? למה לא אמרת כלום ? יום אחד קמתי ואת אינך, פשוט לא כאן. התקשרתי בלי סוף, אבל את לא ענית, פשוט סיננת את כול השיחות שלי. יכולת להגיד לי משהו מיטל, זה היה מקל על כול העניין, אבל לא אמרת דבר. רציתי להגיד לך הרבה דברים, את יודעת, חשבתי על זה הרבה, ממש הכנתי נאום שלם אבל לא היה לי למי. השארת אותי לבד וזהו, עם המילים האילו בתוכי, בלי יכולת להוציא את מה שהיה לי בלב."
חזרתי לשבת ורק הסתכלתי עליה מביטה בי בעיניה הסגולות.
"את יודעת לפני כמה ימים נזכרתי ביום ההוא, בטיול שעשינו יחד, את זוכרת מיטל ? צפצפת לי מלמטה עם הג'יפ החדש שקבלת מתנה ליום ההולדתך מאבא שלך. הוצאתי את הראש וראיתי אותך שם, נסיכה בשמלה לבנה וסרט שחור שאסף את שערך הבהיר. לינדה כלבת הלברדור ישבה על המושב האחורי נבחה לקראתי וקשקשה בזנבה. ירדתי במהירות וקפצתי לג'יפ ואת נשקת אותי נשיקה ארוכה וחמה. הסתכלתי בעיניך הכחולות ונגעתי בשערך הרך, ליטפתי אותו בידי, אני יכול עד רגע זה ממש להרגיש את המגע, הרוך, הריח, ריח היסמין,. והמבט שחדר לתוך תודעתי לנצח. לינדה ליקקה את ידי ונבחה, ואז קשקשה בזנבה במרץ. התחלת לנהוג את הג'יפ מביטה בכביש ובי לסרוגין. אני יכול לראות אותנו יחד, נוסעים ברכב, חולפים בכבישים, עוברים עצי אקליפטוס ענקיים, מרבדי פריחה צהובה, אדומה, סגולה. לשמוע את המנוע של הג'יפ להריח את האוויר הסתווי הקריר שליטף את הפנים . אני זוכר שעצרת את הרכב בתוך מרבד עצום של פריחה, ירדת ממנו והתחלת ללכת, לינדה קפצה אחריך ואני ירדתי לאט, מביט בך פושטת את זרועתך בין עצי השיטה הירוקים, ליד שדה רקפות וכלניות, לקול ציוץ הציפורים. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי, זה היה הדבר המעודן ביותר שבן אדם יכול לשאוף אליו, מיטל, זה היה רגע שנצור בי לעד."
השפלתי את מבטי, עצמתי את עיניי, לא רציתי שהיא תראה, לא רציתי שהיא תבין כמה היא...
"את יודעת מיטל חלמתי עליך לפני כמה ימים. הייתי בקניון, רציתי לקנות משהו, אני כבר לא זוכר מה, התווכחתי עם איזה מוכר, בן של זונה, על איזה משהו, ממש לא ברור, אולי אפילו לא חשוב במיוחד, אבל הוא נורא עצבן אותי מיטל. רציתי כבר ללכת, לעזוב את זה, ואז הסתובבתי לרגע וראיתי אותך,.קראתי לך בקול, מיטללללל , אבל את כנראה לא שמעת, צעקתי שוב חזק יותר מיטללללל, מיטללל ואת עלית במדרגות הנעות, עמדת ליד אישה זקנה שהסתכלה בי ברשעות. קללתי את המוכר והתחלתי ללכת אבל הוא עיקב אותי, אחז בידי וביקש שאני אשלם, הבן כלבה, אשלם על משהו שלא קניתי, לא לקחתי ממנו דבר. הזזתי לו את היד בכוח, הבן זונה. רצתי אחריך, עליתי על המדרגות, בדרך דחפתי אנשים שהפריעו, עליתי את המדרגות במהירות, מבלי לשים לב לדבר . הסתכלתי סביב אבל לא ראיתי אותך, התחלתי לצעוק מיטלללל , מיטללל , מיטטללללל אבל את לא ענית. צעקתי בכול הכוח מיטל, מיטל עד שממש הרגשתי שכואב לי הגרון , אבל את לא ענית לי מיטל. כולם מסביב עצרו הכול , יצאו מהחניות והסתכלו עלי במין מבטים בוהים, מאשמים, כאילו נדפקה לי הקופסא, כאילו משהו אצלי לא בסדר, ואז ניהיה שקט מיטל."
"לפתוח משטרה."
"היה שקט מיטל, ורק הלומות ליבי נשמעו בקול רם."
"לפתוח משטרה."
עוד דפיקות, חזקות יותר.
"לפתוח מיד משטרה."
