הזיכרון הזה תעתע בי. לא היו לי מילים עבורו חוץ משלום סתמי ונענוע
בלתי
מורגש בראשי..
דני לכסן אליי מבט, מיהר להסב את עיניו כשחשתי את מבטו עלי. אי אלו
שנות חיים משותפות לא מקרבות בני אדם, מתברר.
ידעתי שהוא הרגיש תסכול וצבר בתוכו כעס. אדישותי עצבנה אותו; הוא שלט
בכעסיו. עובדה ששנים הוא מטלפן מעבודתו כאילו ברור ומובן מאותו זיכרון של פעם, שהיינו מקדישים את הערבים
לאהבה ולשיחות אל תוך הלילה,
ביולי, כשהכרתי אותו ריח גופו ערפל את חושיי במיוחד כשאני רוכבת
מאחוריו על אופנועו המהודר, הוא רכס את הקסדה
על ראשי, המראה דרך חלון הקסדה נראה עולם סגור בד' אמות מבטני אל גבו. לפני שרכס את קסדתו בלוריתו התנופפה ברוח
הקיצית של יולי .
באוגוסט הזיעה התנוצצה בשיזופו הנמתח על שריריו, שערו הבהיר אפף את
ראשו כהילה. הוא היה בעיניי יפה להפליא.
אז עוד חשבתי שהאהבה היא מרפא
לכל המכאובים, לא ידעתי שהמכאובים הם מרפא לאהבה.
את ירח הדבש חגגנו על גבו של
חמור שהוליך אותנו מסביב לחומותיה של ירושלים שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים כשאביו
משמש לנו סנדק ליום אחד שצריך להיות מאושר בחיי
שבועות ספורים אחרי נישואינו גיליתי שיש לו בחייו דברים חשובים
ממני, הלבנת פני כמובן מאליו היוותה את
הקרע הראשון. מאז נפערו עוד חללים גדולים וריקים באהבתנו, עד שתהום באה לשכון
בינינו.
פרי בוסר שנוגסים בו כבר לא מבשיל, הוא מרקיב, וככל שחלפו השנים
הרקב פשה בכל גופי, כגידול ממאיר ששולח גרורותיו לכל עבר.
הילדים הם מקור השמחה והשיתוף, הפכנו לצוות המתמחה בגידולם ובניהול
משק הבית, מחליפים מילים הכרחיות בלבד.
כשהתחלנו לדבר על גירושים, היה כמו לשבת מול מערה להביט בפתחה השחור, המבעית. אין סיכוי שאנחנו נכנסים לתוכה.
"עליזה..."
הוא פונה אליי והתחרט.
הילד הקטן ישן במיטה שלנו, הפריד אותנו זו מזה, אני מניחה לו.
מתרפקת עליו ועל אהבתו שאינה תלויה בדבר. דני נוטר לו על כך, אוהב אותו פחות מאת
שני הגדולים. אנחנו מחלקים את הטיפול בהם לשניים – הגדולים שלו והקטן שלי, כמו
חלוקת רכוש בלתי הוגנת.
אני לא שורפת את הגשר הרעוע
שבינינו, אפשר לדמיין שהדברים נאמרו המשכנו הלאה. נהייתי מומחית בשתיקה, משחיזה
אותה כמו חרב.
הוא הולך לעבודה, הוא חוזר
מהעבודה, הוא משחק עם הילדים ועוזר בסידור הבית אני צופה בו מפינתי במטבח מכינה את
המאפים לשבת.
אחרי שנסתיימה
סאגת ארוחת ערב- והילדים הלכו לישון הוא שוב אמר לי: "עליזה…" צחנת
השתיקה הזו החלה להפריע לי
"איך היה
לך בעבודה היום?" שאלתי.
"בסדר". ענה
"אתה אף
פעם לא מספר לי כלום" המשכתי בשלי
"גם את לא
מספרת לי כלום", המשיך דני ושיקף בתגובתו את המעט
שהיה בינינו.
"אין לי
מה לספר". עניתי וחדלתי
להתעניין נשכבתי על המיטה ממשיכה לקרוא את "גיא אוני" שריתק אותי הרבה
יותר מדני.
האם נותר לנו
מה לומר זה לזו? מה נשאר לנו במשותף מלבד הילדים והזיכרונות? המחשבות האלו עשו לי
כאב ראש.
"אם היית
פה בשבילי, עליזה", התרכך קולו, "אבל אני לא יודע איפה את בכלל, הראש
שלך במקומות אחרים."
בחנתי את הסדק
בחומה הבצורה של בדידותו, מחליטה להמר.
"אני כאן"
"הלוואי
שהיית כאן באמת." הוסיף דני
ידעתי שהוא
צודק. ידעתי גם שהוא יילחם על הילדים בחירוף נפש. מחשבת את הסיכויים, הבנתי ששלי
קלושים.
"אין לי
כוח לדבר", אמרתי.
"אף פעם
אין לך כוח לדבר".
מעולם לא צעקנו
זה על זו, הצלחנו לא לריב במשך כל השנים האלו, אבל המחיר היה גבוה.
"האמת,
שפשוט לא אכפת לך", הוא אמר בשקט. ניסיתי למחות.
"את לא
מרגישה כלום"
חפרתי בלבי
ובאמת לא מצאתי בו שום דבר, הוא היה ריק. לאן נעלם הכול.
"אתה עוד
אוהב אותי?"
"כן. אבל
אני חושב שאת לא אוהבת אותי יותר. שאף פעם לא אהבת אותי"
שוב נזכרתי
בימים הראשונים. הייתי בת שמונה עשרה, הוא בן עשרים וחמש. העולם היה טרי ונפרש
לפנינו עד האופק.
"אני לא
רוצה להתגרש", אמרתי.
חודשים שלא
החלפנו כל כך הרבה מילים בבת אחת, הייתי מותשת.
נהייה מאוחר.
הלילה עמד כבד וחשוך בסלון. עישנו בשקט ליד החלון הפתוח.
אותה האהבה לא
שיחקה לזרועותינו על אף שייחלתי לה.
*****
אמא לא דיברה הרבה לרוב שתקה.
ועם זאת, תחושת הכאב ורגישותה בסיפורה הועברו אלי. הוטבעו בי. תמונות נגטיב עמומות
מילדותה, מיפוי של חיוך מאושר, שערותיה המפוזרות על כתפיה עצמת האהבה שהייתה פעם. תמונות
של צבע שחור לבן וזכרונות ההופכים לנדבך אפור
של הבנה.
בתקופת ההתבגרות תקפתי במילים
גסות את שתיקתה, הייתה לי אמפטיה לאבא שלא הכחיש ואפילו לא התאמץ לתאר את יחסיהם
ולחשוף או לחמוק מהחובה לספר את הזיכרון השתוק. "לזכור" את מה שמעולם לא
חייתי
מבין הפירורים התייצב הלא
מציאותי. נאחז בתשליל העמום של זיכרון הרגש שהועברו אלי.. פריצה הכרחית של דמיון כדי להשלים את
החסר, לטוות סיפור עם אירועים, ודמות "חיה ומחייכת" של אמא, אבא שלי, וחברותיה.
הפיקטיבי הוא שאפשר להתקרב אליהם, להפוך אותם לנוכחות בהווה. ההזדהות של סיפור שותק
הרוצה ליצור רצף, אפילו חלקי, בין מעשיהם ובין הכאן ועכשיו, בין מה שהודר בניהם זה
שנים ובין המשיכה העצמותית מרובת הפנים
הגלויים או הסמויים.
הסגה הזאת של יחסיהם
ואי יחסיהם נפרמה כשבוקר יום ראשון כשאמא טלפנה אלי בצרחות אימה ובכי בלתי נשלט.
"בואי
מהר."
"מה
קרה?" שאלתי ודאגה נסתמנה בקולי.
"מצאתי את
אבא תלוי במקלחת." יללה אימי והניחה את השפופרת.
