"דיאגנוזה !" דרשה רופא בעלת שער אדמוני ועיניים ירקות, היא ליוותה את המיטה בעודה מוסעת במהירות לאורך המסדרון הלבן. אנשים מביטים, אנחנו חולפים על פניהם במהירות, גבר לבוש שחורים מלמל דבר מה בצד, הוא משך מיד את תשומת ליבי, פניו נראו לי מוכרים. הוא אחז בספר וקרא, מדי פעם רכן קדימה בערגה ואז עוצם את עיניו לרגע ארוך, פקח את עיניו, מביט בי ישר וקרץ לי בעינו ללא שינוי במבט.
אחות צעירה נכנסת יחד עם הרופא לחדר, היא מביטה בתיק מסמכים, אז רוכנת לעברי. מפשיטה את חולצתי המגואלת בדם בעזרת זוג מספריים חדות, בתנועה מיומנת. אחר כך מאזינה לקול הנשימה ומחברת מכשירים, חוטים ועוד חוטים וצינורות מתחילים למלא את גופי. הרופא לוחשת דבר מה, אוחזת מספריים בידה, ואז דם, הוא אדום ומרוכז, מבעבע קלות ואז בפרץ אדיר הוא ניתז לכול עבר. לאן שאני מביט יש דם בטח משהו השתבש, אני לוחש, ואז מבחין, איש לא שומע, אף אחד לא מתייחס לדברי.
הרופא בעלת העיניים הירוקות אמרת דבר מה והאחות עוזבת בריצה את החדר, הרופאה מנגבת את פרץ הדם, מספיגה אותו שוב ושוב . קבוצה של רופאים נכנסת לחדר, עוד צינורות עוד מכשירים , כולם מדברים , מילים עולות לחלל האוויר חסרות הגוי, חסרות פירוש עד שהן בטלות ואינם נחוצות עוד. אני מביט בהם בהבנה, בשמץ הרחמים, בניסיון הנואש שלהם להלחם מלחמה עקרה.
אני מביט למטה מלמעלה, נע בקלילות ללא עקבות מעיקות. אני נע בחלל החדר, ללא תנועה משייט בקלילות, קל כנוצה, רגוע ושליו כעובר ברחם אימו. תחושת הרחמים כלפי הרופאים העמלים על גופי הדועך מתפוגגת ואיננה עוד. שלווה פתאומית עוטפת, מחבקת, היא חודרת פנימה לאט לאט , בשפך דל המתחזק מרגע לרגע עד שעוצמתה חדה ושולטת. השלווה משתלטת על כול גופי, ישותי, ואני חלק ממנה אחד אנחנו אחד כמו מבראשית.
אור חזק מכה בפנים, אור בוהק ומסנוור. הידים מנסות לשב להגן על העיניים שלאט לאט מתחילות לאהוב את האור, רכותו מלטפת, מידתו היא ברורה, מלאת חן והדר עד רצון עז בלתי נשלט להיות חלק ממנו, להתאחד איתו ולהיות לאחד. תזוזות באור, הוא נע הינה והינה מוביל בבוהק ודועך. מבעד לאור יש מנהרה, דפנותיה נעים, אך אינן זזות לשום מקום. בקצה הרחוק של המנהרה יש אור, גוון אחר מושך יותר, מבשר פי כמה.
אני מת, אינני עוד, אינני חלק מהחיים. זה מכה בי, אני יודע זאת עכשיו בוודאות. אני מת. תחושת הקלה החלה לפעפע. זה נגמר, אינני צריך עוד לחזור לשם, מעכשיו הכול יהיה טוב, הכול יהיה אחרת, אני יודע זאת ומרגיש זאת בתוך תוכי, כמו קול שבוקע בי.
אני צועד בתוך המנהרה קרותיה נעים מולי , הן זזות מול פני, אני יודע, אילו הם חיי, הם חולפים מול עיניי לא במהירות כי ב,חוסר זמן , אין כאן זמן, אין היום או מחר או אתמול, אין זמן, הוא איננו קיים אינו מעיק. אינו חלק מהמעגל הזה, הכול מתרחש עכשיו בעט ובעונה אחת,כול חיי. אני יכול לראות את עצמי בכול מצב ומצב בכול יום מחיי. אני יכול לראות בברור כול זיכרון, כול אבן פינה, כול כאב, כול צער, כול שמחה. אני מביט על חיי ותוהה, ואולי יודע. תמונות, תמונות חולפות מול עיניי , תמונות שיוצרות יחד רגעים, שמתאחדים לאירועים , הכול נתווה באחת, את כול אותם הדברים שראיתי , שחוויתי, שפגשתי מעודי. אני מביט ומרגיש את אותם הרגעים, מריח את אותם הריחות. אני חיי מחדש את התמונות בזמנים שונים, חיי את חיי מחדש בתודעתי, ביושותי בכול כולי .
בן 16, יושב על החוף , מחזיק סיגריה בידי, מביט על הגלים הנתזים ומתנפצים בקלילות על החול. אני מביט בגלים הם מלטפים, את כף ידי, קרירות ומליחות חודרים בי באחת. אני מביט אל הגלים ומבין בפעם הראשונה בחיי, ששום דבר לא מחכה לי , שהחיים בעצם מזויינים,עבור כול דבר אני אלחם. לא יהיה רגע אחד של מנוחה. אני יודע היטב שמתוכנן לי מסלול אחד, וחד כווני, שלעולם לא אתחמק ממנו. אני מבין באמת מי אני, ומבין שאין לי ברירה ושום בחירה אמיתית. אני יודע היטב שמה שלא אעשה לא אוכל להתחמק, ולראשונה בחיי אני נכנע בכורח ההבנה. לראשונה בחיי אני משלים עם הגורל שקבעו לי ואינני מתנגד לו עוד.
אני מביט בנער הזה, יודע בדיוק מה הוא הרגיש. יודע היטב כמה הוא ניסה, על כול מאמציו הכנים. אני לא שופט אותו על ההחלטה שלו, לא נוטר לו טינה, סלחתי לו , אני סולח לו עכשיו, מה שלא עשיתי במשך כול חיי. אני יודע היטב שלא היתה לו ברירה. יודע היטב שהוא עשה מה שהוא יכל, לראשונה, אני סולח לו. אני מרגיש שלם לסלוח. לסלוח לו על הכול, מה שהוא היה ומה שלא היה. מחילה מוחלטת, מחילה של הסכמה, של ידיעה מוחלטת שכך היה ולא ניתן לעשות עוד דבר .
למי שמעוניין חלקים 1 עד 3 מצורפים .
אני פוקח את העיניים, אני בבית. כן, אני יודע שזה הבית, הינה הספה הזוועתית בצבע בורדו כסף שקנינו אני ומיטל לפני שנה בשוק הפישפשים. הקירות ערומים, אין דבר מלבד הספה וסוס בצבע ארגמן שעומד באמצע הסלון ומביט בי.
"סוס... ? " , קיבינמט, כנראה שאני הוזה. לא יכול להיות, סוס ? בתוך דירה ? בקומה השלישית של בלוק ?
הוא מביט בי בשני עינייו ואז נושף ורוקע ברגלו. לעזאזל, אני בטח הוזה. אני אוחז בשני ידיי בראשי ועוצם את עיניי, ואז פוקח אותם, הוא עומד שם מולי ומביט בי בשני עיניים גדולות.
"זה בטח חרבוש, הבן זונה מכר לי חומר מקולקל, מביא לי הזיות וסבטוחה שלמה בתוך הראש. לא יתכן שיש כאן סוס."
אני עוצם את עיני שוב, ושוב פוקח אותם, והוא עומד שם ומביט בי.
"מה אתה עושה כאן ?" אני שואל ספק את עצמי ספק אותו.
הוא רוקע שוב ברגלו מתקדם אלי ונושף, אני מרגיש את הרשף בפני.
"השאלה לא מה אני עושה כאן, השאלה מה אתה עושה כאן ? "
"סוס מדבר ?" זעקה עולה מתוכי .
זה על בטוח חרבוש , הוא דפק אותי, הוא לא יכול לשכוח את מה שעשיתי לו בכיתה ה' . הוא בחיים לא יסלח לי על זה שהכנסתי לו את הראש לאסלה והורדתי את המים.
"מה אני עושה כאן ? זה הבית שלי, מה אתה עושה כאן ? "
"לחור המסריח הזה אתה קורא בית ? אפילו האורווה שלי יותר מרווחת ועל בטוח יותר נקיה ."
"יא בן של זונה, לך מפה, סוס, מה אתה רוצה ממני ?"
"דבר נקי, אתה שומע ? אם אתה ממשיך ככה אני מביא לך אחת ישר לביצים ואז תצטער שקללת את סוס, אגב זה השם שלי, סוס ."
זה לא יתכן, סוס, מדבר, אצלי בסלון ?על בטוח אני הוזה. מה קורה לי ? משהו לא בסדר, בטוח שמשהו לא בסדר.
"בטח שמשהו לא בסדר, סתכל על עצמך."
" Fuck אתה גם קורא מחשבות. "
"לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת שמשהו דפוק אצלך, תסתכל על עצמך, קום, גש למראה, ותסתכל על עצמך." הוא דוחף אותי בעזרת ראשו לכיוון המקלחת ואני נגרר אחריו.
אני מביט במראה הסדוקה שעל קיר האמבטיה, הפנים כחושות, עצמות הלחיים בולטות מאוד, העיניים אדמות מתחתם שקיות שחורות וצלקת טריה שהגלידה בקושי מתחת לעין הימנית. השפתיים יבשות, העור בגוון צהוב אפרפר, על הידים חבורות כחולות וכתם כחול ענק ליד הצלעות.
"תסתכל על עצמך," צהל הסוס וצהלתו התרחקה,"תסתכל על עצמך, עצמך צמך צך " נשמע כמו הד שחוזר על עצמו.
אני מביט בעצמי, מביט בצלם האנוש שעומד מולי. מביט היטב ולא מסב את המבט. מביט היטב היטב במראה לתוך העיניים שמסתכלות, מסתכלות על הדמות שלי. שום דבר ממה שאני רואה לא דומה לי מלבד אותו המבט שנשאר שם, אותו המבט.
"נעשן משהו ?" שאול אותי הסוס שאני חוזר למרכז דירת החדר.
"אני לא מעשן איתך כלום, אתה בכלל לא קיים, תעוף מכאן.חשבתי שבכלל הלכת."
"יש כאן ריח של עשב, זה עושה לי תאבון," אמר הסוס וקינח בצהלה וברקיע חזקה ברגלו.
העיניים נתקלות בספה הזוועתית והגוף נגרר אליה באחת. אני מביט לחלל החדר הריק, מסתכל סביבי ועוצם את עיניי. אחר כך משפשף בכוח את עיניי ופוקח שוב.
הוא מביט בי "אכפת לך לסדר לי את הרעמה, היא יושבת לי על העיניים, זה קצת מפריע, אתה יודע. האמת שהייתי מקצר אותה בשמחה אבל הנקבות מתות עליה, יש לי מונטין , אתה יודע איך זה," הוא צוהל שוב והפעם מושך את הצהלה.
"ששש השתגעת ? תיהיה בשקט, אתה מאיר את השכנים. רק חסר לי שמשהו יבוא ויראה אותי מדבר עם סוס, מאשפזים אותי ישר."
"אם אתה שואל אותי אתה זקוק לאישפוז, ולא ליום אחד."
"אני לא שואל אותך" רגע ארוך של שתיקה, "טוב, מה אתה רוצה ממני ? תעוף מכאן ."
הסוס מביט בי, ואני נשבע שיש לו מבט נעלב. אחר כך הוא מרים את ראשו ומנער את הרעמה מעיניו . אני עוצם את עיניי ונשכב על הספה, מנסה בכוח להתאושש, מנסה לחזור לעצמי, ולפחות לדעת,
מה אני עושה כאן ?
לאן נעלמו כול הדברים שלי ?
ומדוע לכול הרוחות אני מדבר עם סוס שעומד אצלי במרכז הדירה ? .
חלק 2
אני פוקח את העיניים, בזהירות מתרומם על הספה הזוועתית ומביט החוצה אל האופק האין סופי. השמים נראים כשמיכה אדירה משובצת כוכבים רבים משאפשר לספור, נוצצים, בוהקים, טומנים בחובן סוד. הלבנה במילואה, מביטה, מחייכת את חיוכה הנודע, חיוך רחב ומרגיע . העיניים נעצמות, ואז שוב נפקחות אני מסב את המבט לתוך הדירה הריקה, אל החשכה והריק, תוהה מה היה, אולי מה יהיה ואולי מה עכשיו. מתוך החשכה אני מבחין בתוזזה, מנסה להטיב מבטי עד כמה שניתן. העיניים עוקבות, דרוכות אחר התנועה הזעירה שלאט לאט מתקרבת והופכת גלויה יותר. היא מביטה בי בעינייה התכולות סגולות ואיננה מזיזה את מבטה.
"מיטל ?" אני שואל ואינני מאמין . "מתי חזרת ? לא שמתי לב בכלל שנכנסת." אני מגרד בראשי המום .
"אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך מיטל, האמת שאני ממש שמח, פשוט התגעגעתי נורא." אני קם על רגלי ומביט בעיניה, היא איננה זזה, רק מביטה בי במבט כבוי מבעד לעיניה הכביות.
" אין לך מושג כמה התגעגעתי מיטל, חשבתי עליך המון, אבל ממש המון. כול כך רציתי לדבר איתך אבל לא נתת לי את ההזדמנות. אני כול כך שמח שחזרת מיטל, חבל שלא אמרת דבר על זה שאת מגיע, הייתי קונה משהו. אין לי בבית כלום עכשיו, הבית ריק ." השפלתי את מבטי, "האמת מיטל, שהבית ריק מאז שעזבת, אני לא זוכר מתי זה היה, זה לא היה כול כך מזמן, כמה זמן עבר מיטל ? אין לי מושג, הזמן פשוט ברח לי. אבל זה לא ממש חשוב, העיקר שאת כאן עכשיו."
אני מושיט את היד לגעת בא, אך היא זזה מתרחקת, בקלילות, משייטת לה ממקומה.
"למה עזבת אותי מיטל ? למה עזבת ? למה לא אמרת כלום ? יום אחד קמתי ואת אינך, פשוט לא כאן. התקשרתי בלי סוף, אבל את לא ענית, פשוט סיננת את כול השיחות שלי. יכולת להגיד לי משהו מיטל, זה היה מקל על כול העניין, אבל לא אמרת דבר. רציתי להגיד לך הרבה דברים, את יודעת, חשבתי על זה הרבה, ממש הכנתי נאום שלם אבל לא היה לי למי. השארת אותי לבד וזהו, עם המילים האילו בתוכי, בלי יכולת להוציא את מה שהיה לי בלב."
חזרתי לשבת ורק הסתכלתי עליה מביטה בי בעיניה הסגולות.
"את יודעת לפני כמה ימים נזכרתי ביום ההוא, בטיול שעשינו יחד, את זוכרת מיטל ? צפצפת לי מלמטה עם הג'יפ החדש שקבלת מתנה ליום ההולדתך מאבא שלך. הוצאתי את הראש וראיתי אותך שם, נסיכה בשמלה לבנה וסרט שחור שאסף את שערך הבהיר. לינדה כלבת הלברדור ישבה על המושב האחורי נבחה לקראתי וקשקשה בזנבה. ירדתי במהירות וקפצתי לג'יפ ואת נשקת אותי נשיקה ארוכה וחמה. הסתכלתי בעיניך הכחולות ונגעתי בשערך הרך, ליטפתי אותו בידי, אני יכול עד רגע זה ממש להרגיש את המגע, הרוך, הריח, ריח היסמין,. והמבט שחדר לתוך תודעתי לנצח. לינדה ליקקה את ידי ונבחה, ואז קשקשה בזנבה במרץ. התחלת לנהוג את הג'יפ מביטה בכביש ובי לסרוגין. אני יכול לראות אותנו יחד, נוסעים ברכב, חולפים בכבישים, עוברים עצי אקליפטוס ענקיים, מרבדי פריחה צהובה, אדומה, סגולה. לשמוע את המנוע של הג'יפ להריח את האוויר הסתווי הקריר שליטף את הפנים . אני זוכר שעצרת את הרכב בתוך מרבד עצום של פריחה, ירדת ממנו והתחלת ללכת, לינדה קפצה אחריך ואני ירדתי לאט, מביט בך פושטת את זרועתך בין עצי השיטה הירוקים, ליד שדה רקפות וכלניות, לקול ציוץ הציפורים. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי, זה היה הדבר המעודן ביותר שבן אדם יכול לשאוף אליו, מיטל, זה היה רגע שנצור בי לעד."
השפלתי את מבטי, עצמתי את עיניי, לא רציתי שהיא תראה, לא רציתי שהיא תבין כמה היא...
"את יודעת מיטל חלמתי עליך לפני כמה ימים. הייתי בקניון, רציתי לקנות משהו, אני כבר לא זוכר מה, התווכחתי עם איזה מוכר, בן של זונה, על איזה משהו, ממש לא ברור, אולי אפילו לא חשוב במיוחד, אבל הוא נורא עצבן אותי מיטל. רציתי כבר ללכת, לעזוב את זה, ואז הסתובבתי לרגע וראיתי אותך,.קראתי לך בקול, מיטללללל , אבל את כנראה לא שמעת, צעקתי שוב חזק יותר מיטללללל, מיטללל ואת עלית במדרגות הנעות, עמדת ליד אישה זקנה שהסתכלה בי ברשעות. קללתי את המוכר והתחלתי ללכת אבל הוא עיקב אותי, אחז בידי וביקש שאני אשלם, הבן כלבה, אשלם על משהו שלא קניתי, לא לקחתי ממנו דבר. הזזתי לו את היד בכוח, הבן זונה. רצתי אחריך, עליתי על המדרגות, בדרך דחפתי אנשים שהפריעו, עליתי את המדרגות במהירות, מבלי לשים לב לדבר . הסתכלתי סביב אבל לא ראיתי אותך, התחלתי לצעוק מיטלללל , מיטללל , מיטטללללל אבל את לא ענית. צעקתי בכול הכוח מיטל, מיטל עד שממש הרגשתי שכואב לי הגרון , אבל את לא ענית לי מיטל. כולם מסביב עצרו הכול , יצאו מהחניות והסתכלו עלי במין מבטים בוהים, מאשמים, כאילו נדפקה לי הקופסא, כאילו משהו אצלי לא בסדר, ואז ניהיה שקט מיטל."
"לפתוח משטרה."
"היה שקט מיטל, ורק הלומות ליבי נשמעו בקול רם."
"לפתוח משטרה."
עוד דפיקות, חזקות יותר.
"לפתוח מיד משטרה."
חלק 3
אני מכיר את המקום, אבל לא הייתי כאן אף פעם, בכול אופן, הוא נראה לי מוכר. אולי הייתי כבר כאן פעם, או שראיתי תמונה, או אולי זה מגלגול קודם שלי, אני לא ממש בטוח. דבר אחד בטוח, אני מזהה את הנוף. מרבדים עצומים של חיטה, מכסים את פני השטח, פו ושם רואים עץ, שיטה או זית שמציל את השביל שמוביל לגבעה. הגבעה לא גבוהה במיוחד, אין בא שום קסם מלבד אותו הבית, בית אבן ישן עם חלנות ודלתות עץ, מוקף חומה שחורה רחבה, ומשק חיי. כבשים פעות, לול תרנגולות, ברווזים מגעגעים, מדדים במהירות, נביחות כלבים נשמעות מהאופק.
" אם אתה לא פותחים מיד אנחנו שוברים את הדלת יש לכם דקה .... "
אינני יודע מדוע אני נמשך לשם, ממוגנט, זו לא בחירה שלי, הרגלים פשוט הולכות ואני בעקבותם.
אני פוסע על השביל, שביל כורכר שלצידיו עצי שיטה רחבי כנף, מרחוק אני מבחין בשקדיה פורחת בפריחה סגולה בוהקת. עלומות חיטה מסודורת במרחב ,כמה פרות לועסות עשב . השמים בהירים, מעט עננה לבנה, שמש חמימה, מרגיע, מלטפת.
"תזמין אמבולנס דחוף.... אני אומרת לך הוא נראה ממש לא טוב ...."
אני מגיע אל הבית, אל החומה, שער ברזל גדול מימדים נפתח לעומתי ללא מגע של יד. אני צועד בגן שבין החומות, מזרקה עם פסל של קופידון, גן ירק גדול ועשיר, בוסתן, שיחי תבלין, הכול יחד מהווה מעדן חושי בעל איכות נדירה, הריחות, המראות מגע הקל של הרוח.
"יש כאן סמים, וכלי עישון מה עושים ?"
שביל צר ומעט מתפתל מוביל אל דלת הבית, דלת עבה, עשויה עץ עם חריטות של מגן דוד. אני נכנס לבית, מסדרון צר מוביל לחדר גדול ומרווח, המראה מכה בי, מדפים על מדפים של ספרים, נראה שאין סדר ממש במדפים, אך מבט בוחן יותר מגלה את החן הנסתר שבאי הסדר. כמות אדירה של ספרים, כולם כרוכים עור, חלקם נראים מאוד ישנים מפוזרים ברחבי החדר. אני צועד בין המדפים נושם את האוויר הדחוס, את ריח התחב. תחושה קלה עטפה את גופי, מין קלילות בלתי מוסברת, חמימות.
"מפנים לבית חולים, אחר כך נטפל בשאר...."
אני מרים את אחד הספרים ורוצה להביט בו אך מיד נשמע קול כיחכוח גרון מהמרחב. אני מביט לאחור, ומבחין באדם היושב ליד שולחן, הוא אוחז בידו נוצה וכותב על נייר קלף. יכולתי להשבע שלא ראיתי אותו שנכנסתי, ובכול זאת הוא כאן. אני מביט בו זמן רב, הפנים, מוכרות לי, אך שמעולם לא פגשתי בו. שערו כסוף עיניו תוהות, מבטו לא ברור, הוא מביט בי ומחייך ואז מסמן לי בהינף יד קליל לשבת לידו.
"כאן ניידת 502 נא לשלוח לאזור האירוע ניידת נת"ן, גבר כבן 25 איבוד דם דרך האף, סימני חיים מאוד חלשים ......"
"היקום הוא רב מימדי, העולם שלנו הוא רב מימדי." הוא מתחיל להסביר ונראה כאילו ההקדמה מיותרת ולא נדרשות מילות הכירות או נימוסים בניסיון מגוחך לשבור את הקרח. "קימים כמה מערכות חיים בעט ובעונה אחת, הם חיים אחד את השני, מזינים אחד את השני אף שלא תמיד מודעים לקיום של כול אחד ואחד מהם," הוא אמר ושילב את ידיו זו בזו .
"אני לא חושב שבדיוק הבנתי אותך," אני מנסה לחייך, אך משום מה לא מסוגל.
"זה פשוט אני אסביר לך, אנחנו יודעים כי קימות מערכות חיים בלתי נראות , כגון וירוסים למינם. הם משפעים עלינו ואנחנו עלהם , למרות שאיננו יכולים לראות אותם כמוהם יש עוד הרבה מערכות."
"מה אתה מנסה להגיד ?" אני שואל מהורהר .
"שלפעמים אפשר לראות מעבר למציאות..."
"אני לא חושב שאני מבין ...."
"אני לא חושב שאני מבין..... "
"אני לא חושב שאני מבין ...."
