חלק חמש .....

אור חזק בתוך הפנים, אור שונה כואב ומכאיב. העיניים נפקחות בקושי, אור דהוי, חיוור, מטושטש, בלתי ברור,אור מלווה בקולות.

"הוא זז," ואז שקט .

"אחות, אחותתתתתת ."

רעש, קול נפילה של מגש ממתכת, אישה מדברת, קול אנחה מרוחק, קול ציפצוף החוזר על עצמו כול זמן מה. אנשים מתקרבים, אינני רואה כלום מלבד כמה דמיות חסרות גוף ובלתי ברורות שמדברות בינם לבינם מתעלמים ממני במכוון. אני סוגר את העיניים ופוקח שוב בנסיון נואש להגיע למראה ברור של הסביבה. האורות נחלשים , מתערבלים, מיטה לבנה, חלוק ירוק כחול. גבר, אישה, יש לה שער אדמוני, האדמניות מתלקחת מול פניי, מתעוות וחוזרת כמו בראשונה.

"בן ציון , בן ציון אברהם ?"

חיוך בלתי ברור נראה מול עיניי ומעליו אותו שער אדמוני, חיוך מתנדנד ובלתי יציב. "בן ציון ? "

"בן ציון אתה שומע אותי ?"

יד רכה מלטפת את פני בעדינות, חמימות בלתי מובנת בוקעת ממנה. אני מתאמץ בכול כוחי לחדד את המבט, פוקח את עיניי וסוגר אותם לסרוגין, אך נכשל , סחרחורת חדה עולה, תחושת בחילה.לאט עוצם את עיניי. מתרכז במחשבה בלבד, מחשבה איננה דורשת מאמץ, מנסה לגעת בהגיון. אבל הכוח עוזב אותי אני שוקע בתוך מעגל שחור שמתהדק והולך עם כול נשימה ונשימה. אני בחיים, זה לא יתכן. אני בחיים קול זועק מתוכי, הייתי אמור להיות כבר מת, אני לא אמור להיות כאן. אני הייתי שם, הייתי שם, ראיתי את הכול. בלבול אחוז בי, החולשה מתגברת אני מרגיש שאני נופל, נופל לתהום אין סופית, הנפילה איננה נעצרת, היא ממשיכה עוד ועוד, אני מרגיש את הרוח על פני, חש את בגדי מתנגדים לעוצמת הרוח. פחד אוחז בי, לשב מנסה לעצור את עצמי, להתנגד לתנועה האין סופית שמתמשכת בלי סוף.

"לא, לאאא."

אני רוצה לעצור, אני רוצה לרדת, זה מהר מדי, אני רוצה לקחת פסק זמן, לחשוב על הכול בצורה הגיונית. לנסות להבין את הדברים מכיוונים שונים, אני צריך זמן, חייב זמן, לא יכול להחליט עכשיו.

אני פוקח מיד את העיניים,היא עדיין כאן, יושבת על קצה המיטה ומביטה בי עם עיניים ירוקות על גוון אדום רחב מביטות בי. המבט עמוק , חוקר, חודר. ריח נעים עולה באפי, חיוך החושף שני תורי שיניים צחורות נגלה לפני. מגע יד רך מורגש על פני, החום, החום הזה מוכר, אני הרגשתי אותו כבר בעבר. אני מרים בזהירות את ידי ומניח אותה על היד שמונחת על פני. לרגע קל מהדק את מגעי, ועוצם שוב את עיניי.

"בן ציון ?, קום , תתעורר, אתה ישן כבר שלושה חודשים .... "

עצב, אני חש בעצב, עצב עמוק וקודר, תהום אין סופית של בדידות. היא איננה מושכת את ידה ומסדרת את הכר לראשי. זע, קלה עולה על מצחי, קר לי, קר לי מאוד. כול כך קר, אני מנסה להדק את השמיכות מעלי אבל מרגיש שגם פעולה קטנה כגון זו מעבר לכוחי.

היא קמה לרגע וחוזרת לאחר זמן קצר, אני מרגיש שהשמיכה איננה מכסה את גופי, אחוריי נחשפים, דקירה, והשמיכה חוזרת לגופי.

"תוכל לישון עכשיו."  

וזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני נרדם מיד וישן באמת ללא חלומות ללא הזיות.