מביך, אה?
שתיקה זה מביך. אני יודע. הנה, שתקנו רק דקה וחצי וכולנו מסתכלים אחד על השני, כאילו משהו קרה. תקלה, טעות, פאק בתסריט, פאק בסאונד. שתיקה זה קשה, שתיקה זה עצוב. שתיקה זה צפירה, צפירה זאת שתיקה? בשתיקה מחייכים, לפעמים. ואז מלטפים, ומחזיקים את היד. ואז מנשקים. בהתחלה בעדינות, ואז בלהט.
שתיקה זה מביך. אי וודאות, שתיקה זאת בועה אחת גדולה בלי מחשבות, בלי תשובות, בלי שאלות. אני זוכר את הפעם האחרונה ששתקנו ככה. מאז קרו המון דברים, וכולנן עברנו את הניתוח להחזרת הקול, אבל את התקופה ששתקנו אף אחד לא ישכח. זה היה במלחמה, אתם לא זוכרים, כי זה יהיה עוד הרבה שנים, אבל מה שקרה זה שפתאום אף אחד לא שמע. לא את הבומים, לא את האזעקות. פתאום אף אחד לא שמע. ופתאום זה התחיל, בלי התרעה מוקדמת. כאילו, כאילו אף אחד לא שמע את ההתרעה המוקדמת. עד היום מתווכחים אם הייתה או לא. כי באותם זמנים, אנשים פשוט לא הקשיבו, וככה זה הברירה הטבעית, אתה לא מקשיב הרבה שנים, בסוף אתה לא שומע. וככה זה היה, והערבים ניצלו את זה. פתאום, באמצע החיים, אתה רואה טיל נופל על מכונית וכולם רצים בבהלה. הפיות פתוחים לרווחה, הרגליים מתרוצצות, הידיים מונפות למעלה. אבל שקט. שקט. שששש. ואז עוד טיל. ועוד אחד. וזאת מלחמה, וזאת המלחמה הכי שקטה בהיסטוריה. וכולם במקלטים, בשקט, אף אחד לא שומע חדשות, אף אחד לא יודע מה קורה.
אבל עזבו את זה, זה עוד כלום לעומת היום הזה שבא מישהו נמוך עם משקפיים, תלה לוח כזה ענק על הכותל וכתב - זה בגלל שהפסקנו לדבר. ואיזה אחד העביר לו פתק, מה בגלל שהפסקנו לדבר? כי כבר לא שאלנו שאלות, אז כל מי שבא לנו עם תשובה זה היה נראה טיפשי לגמרי.
והוא הסתכל עליו, ועלינו, ככה, בבטחון, ראו עליו את הבטחון, כי עכשיו שאנחנו לא מדברים ולא שומעים, הראייה שלנו אבסולוטית.
הפסקנו לדבר, הוא כתב, אתם זוכרים? פתאום כולם הפסיקו לדבר. לפני עשרים שנה, הפסקנו לדבר. אמרנו, אמרנו שאין מה לעשות, וככה זה החיים, וככה זה המדינה, וכולם החליטו על שתיקה כללית. ואז, אתם יודעים, היצורים החיים מתאימים את עצמם לסביבה, הג'ירפה לא סתם יש לה צוואר ארוך. ובגלל שהפסקנו לדבר, הפסקנו גם לשמוע, כי לא היה לנו מה לשמוע, אז האוזן ויתרה על התפקיד שלה, וככה נהיינו חירשים-אילמים, כולם, ומרצון, לא בגלל מחלה או משהו.
וכולנו הסתכלנו עליו, בשקט, מהנהנים אחד לשני להסכמה, עדיין בשקט. פעם קראו לזה שתיקה כהסכמה, היום זה כבר מובן מאליו. אם המונח הזה עדיין היה תופס, אז כולם היו מסכימים לכולם, ולכו תדעו איזה חתונות היה הולך פה, אם כל אישה הייתה מסכימה להצעת נישואין של איזה ערס. איזה מזל, איזה מזל שאנחנו כבר לא שותקים להסכמה.
אבל הנה הבעיה הכי גדולה של השתיקה. כשהנמוך הזה עם המשקפיים הפסיק לכתוב והסתכל עלינו, אנחנו גם הסתכלנו עליו. ולא ידענו מה לעשות. וזה היה מביך, מה זה מביך, כולנו נהיינו אדומים, והוא גירד באף, וחייך לעצמו, ומה אני אגיד לכם, לשתיקה מביכה אף אחד לא התרגל. איך אפשר להתרגל לזה? זה מבוכה, זה לא רצוני. ופתאום, ליטפנו לו את הלחי, החזקנו לו את היד, וכולנו עמדנו בתור, בשקט, ונישקנו אותו נשיקה צרפתית גדולה ואוהבת.
