עלובי [ה]חיים
איילת
הבוקר, באוטובוס לעבודה, זֶה כבר עבר כל גבול. זֶה – הדיון (ההתלחשויות) בענייניה, 'למה השפתיים שלה סגולות כל כך', 'למה האצבעות בידיים שלה סגולות כל כך'. קצת דומה לכיפה אדומה, בעצם, כשאיילת תופסת את מקום הזאב שתפס את מקום הסבתא (איפה שומר היערות?). בדרך כלל, כמו הבוקר, התשובה ניתנת בלחישה לאוזן ואיילת לא שומעת אותה. בהמשך ישיר באה השאלה 'ומתי היא תמות' (ב-א-מת, איפה שומר היערות?). איילת מדמיינת משיכת כתפיים אצל המשיב: 'לא יודע. אומרים שזה יכול לקרות בכל רגע. עכשיו אפילו.' שקט, כמו תמיד. ככה זה כשנוסעים חדשים עולים לאוטובוס שלה. אלא שהפעם, לאחר השקט, באה תוספת: "אימא שלי אומרת שאנשים כאלה יודעים לשמור על עצמם, חיים הרבה, הרבה, ועוד קוברים את כולנו." מישהו משמיע 'ששש, ששש-ששש'. מישהו מצקצק בלשונו. איילת ממשיכה במעשיה היומיומיים במהלך הנסיעות הלוך ושוב (פתירת תשבצים, תשבצי היגיון, סודוקו ודומיהם), כאילו לא שמעה דבר. ברם, היא שמעה. היטב.
אֶת ההצהרה הזאת איילת שמעה כבר.
ולא פעם אחת.
בגללהּ ביקשה בזמנו לעבור למשרה אחרת, פחות סוערת, פחות מרכזית. ההסבר שנתנה לבקשתה המתמיהה (מי לא רוצה להיות מזכירה אישית של מנהל בכיר ולדעת מה מתבשל במשרד?) היה בגין מחלתה, כאילו: יותר מדַי התרגשוּת, יותר מדַי מעורבוּת, יותר מדַי עיסוק בהתרת סבכים אישיים, רגישים מאוד.
כאמור, הסיבה האמיתית הייתה שונה.
איזה סיפור חיים, הסיפור שלה. איזה מהפך בקריירה (קריירה?!) שלה במשרד.
אפשר לחשוב-
איילת יושבת סמוכה לשולחנה, בְּטֵלה מעבודה מאז הגישה אתמול אֶת כל מה שהיה חשוב ודחוף אצלה לפני תום השנה הקלנדארית. ולדאבון לבהּ (החולֶה), עכשיו יש לה זמן להעלות זיכרונות. זיכרונותיה של אחת שהתחילה כמקרה סעד, כפקק, ונתגלתה כחרוצה, נבונה, משכילה, אסרטיבית. על סמך תכונות אלה, די מהר נמצאה כשירה ומבוקשת למלא תפקידים בכירים יותר.
מזכירה אישית של מנהל בכיר.
שבאותם ימים היה בגיל פרישה. ואשר הותר לו להמשיך במִשְׂרתו על אף הכול "מִסיבות הומאניוֹת", אמרו-ריננו. כי היה במצב בריאותי רעוע. סופני.
ונפטר. די מהר.
מזכירה אישית של ממלא מקומו.
שנתוניו האישיים היו זהים לקודמוֹ.
ומת. לא מיד, אבל – מת.
'זאת עוד תקבור את כולנו.'
בפעם הראשונה שהמשפט הזה השיג אֶת אוזנהּ הוא נשמע לה סתמי – הלא ככה אומרים כשאדם חולה עדיין חי ומי שמת הוא הַבָּריא מביניהם. בין בני זוג, למשל. מִסיבה זו, איילת לא נתנה חשיבות לעובדות עצמן: הבוסים שלה כבר היו במצב סופני הן כשהיא מונתה למזכירתו של הראשון והן כשקיבלה אֶת השני. אבל בפעם השנייה שהשמיעו את הפזמון הנבואי איילת הבינה את הפוטנציאל ההרסני שיש בו לגבי דידהּ. אי לכך, ערכה מעין סקר שווקים פרטי וגילתה שהבוסים העתידים שלה או שהיו מבוגרים מאוד (מזכירותיהם האישיות כבר פרשו לגִמלאות) – או שהיו מינויים פוליטיים. בכל אחד משני ההיבטים היא עלולה 'לקבור' אותם.
ואז איילת ביקשה העברה למשרה פשוטה.
האגדה האורבאנית על-אודות ארבעת המנהלים הבכירים שהיא קברה באה לעולם כמו כל בנות מינהּ, או רובן: לא די בִשנֵי מנהלים בכירים / לא די באירועים פשוטים כדי להגיע לדרגת אגדה אורבאנית. חייבים להפריז.
ובינתיים, –
לוח השנה.
בעוד חמישה ימים סילבסטר. קריסמס לפני יומיים ושלושה. איילת מחייכת לעצם המחשבה על "אדיקותם של היהודים במדינת ישראל בכל הנוגע לחגים הלא-יהודים", כפי שהתבטא דויד בהזדמנות דומה לפני שנתיים-שלוש. "מילא היהודים והישראלים שחייהם מתנהלים בכל העולם פרט לישראל," הוסיף אז, "כולם חוגגים בסביבתם והם לא רוצים להרגיש ולהיראות זרים, או מזלזלים, או מתנשאים חס וחלילה. אבל מה התירוץ שלהם פה בארץ?"
"הקלוּת הבלתי נסבלת של התחבורה הציבורית, של הנסיעות בכלל, של האפשרויות לחגוג בלי חותמת של הרבנות הראשית על כל מוצר, זה התירוץ." התשובה של איילת ניתנה בשליפה מהירה ובנימה כְּשלוֹ.
דויד, שהופתע להתוודע לפן הקליל (והלא מוּכר) שלה, בחן את איילת בלבו ולא בעיניו וקרא, "מי היה אומר שאַת, ה-ה- -," קטע את הקריאה, התעשת והעיר, כאילו משלים אֶת המשפט, "- שאַת יכולה לקרוא מה בראש שלי! נכון, צודקת."
וכל אחד שב לענייניו.
יום או יומיים לאחר מכן, כשקריסמס ממש בפתח, נפגשו במקרה בדרך למעלית וניהלו שיחת נימוסין. לקראת היציאה לקומתם איילת הרשתה לעצמה חיוך דק, כמעט עלום. דויד הבחין בו וכבר בפרוזדור חשב רגע ואמר לה, "נזכרתי במשהו. תהיי כאן בעוד שעה בערך?"
"כן, אני רוצה לסיים כמה ניירות וזה ייקח לי לפחות שעה."
"טוב. בכל אופן, חכי לי, אל תלכי לפני שאחזור. אם אני מתעכב תני לי צלצול."
"בסדר," ענתה וחייכה.
אבל לא היה צורך בצלצול. כעבור ארבעים דקות דויד כבר עמד מולהּ ובזהירות, בזהירות, שאל: "תגידי, יש לך תוכניות לקריסמס ולסילבסטר?"
"לא במיוחד," באה תשובה זהירה ממנה. דויד נראה כל כך נבוך שאיילת חששה לומר לו את האמת: לא.
"לנו, כלומר, לי ולעוד כמה יש. אנחנו נפגשים אצלי זה כבר כמה שנים-"
איילת חייכה בהבעה פתוחה ומקבלת. דויד המשיך:
"- רובי, אמנון, יעל, גם גדי -"
"גדי? המנהל?"
"כן, הוא. ואני כמובן." ובכך סיים לספר לה מיהם המשתתפים, כבר בלי מבוכה. "מהמעלית הלכתי אל כל אחד מהם ושאלתי מה דעתו להזמין אותך, בעצם, לצרף אותך," הסביר את מעשיו. "כל אחד מהם אמר, יופי של רעיון! בעיקר יעל שָׂמחה, אמרה שהיא מכירה אותך, שאַת בסדר, ושהגיע הזמן שהיא לא תהיה הבת היחידה," פירט ובחן את פני איילת שנראו שלווים וגם מסוקרנים להפליא. "עכשיו תורך, איילת," התחייך. "מסכימה?" איילת נראתה לו פתאום אישה משוחררת ונעימה. מאוד. והֵעֵז: "מעוניינת?"
גדי. המנהל. זה קצת הרתיע אותה. ובכל זאת השיבה: "כן, עושה רושם שזה יהיה מעניין. אם המנהל לא- "
"המנהל לא מופיע אצלנו," הבהיר לה בנחרצות. "רק גדי. אַת יכולה להיות רגועה." (וזאת הייתה האמת. רק גדי.)
"אז אני רגועה." חיוך, הרהור, חיוך פלוס הערה: "זה- זה קצת דומֶה למועדון פנויים-פנויות, נכון? ככה נדמה לי."
מהרגע הראשון הרווח הכי גדול בשבילה היה כי לפחות אצלם, מבחינתם, איילת חדלה להיות זאת שעוד תקבור את כולם.
כאילו-
"תתעוררי, תתעוררי ותעזרי לנו, ברוריה! אַת לא רוצה לראות איך הבן זקונים שלך נולד?" צעקו המיילדות לאישה המעולפת מכאבים. כשהבינו שלא די בצעקות, סטרו לפניה. ברוריה נעורה בחרדה, התיישבה בפתאומיות ושאלה: "מה- מה? מה?" – וזֶה לא היה אפילו בן: יצאה בת, קטנה, בקלילות וזריזות של איילה, ולאחר בדיקה נראה היה שהכול די בסדר. התינוקת תחיה. אבל ברוריה, אִמהּ, מעולם לא סלחה לה על עצם חוצפתה לשרוד את משאלותיה וניסיונותיה להפיל את ההיריון הלא רצוי שעל קיומו נודע לה רק בחודש החמישי, כשהבינה שממדיה התרחבו לא רק מאכילת יתר עקב תיאבון רב, גדול, משונה, כמו-. בדיקת הצפרדע של אותם ימים אישרה את ניחושה. אולי לתינוק הזה יהיו די שכל ורגישוּת כדי להיוולד מת. או מתה. אבל לא. ואם לא די בכך, אחר כמה חודשים התברר שאיילת נולדה עם מום בלב. ככה עושים לאישה שעברה את גיל הארבעים, חיתנה אֶת שני ילדיה וכבר הייתה לסבתא מכובדת?
"חולת לב, כן, אבל אַת עוד תקברי אֶת כולנו."
שם זה התחיל. שם-ו-אז. די הגיוני, בעצם – הרי ההורים היו כבר מבוגרים במושגים של אותם ימים ושני אחיה נולדו מעל לעשרים שנה לפניה. צקצוקי לשון ועובדת המחץ: לא לשכוח את הפרט החשוב, היא נולדה עם מום בלב. הסרט הראשון שעולה בראשה כשמשהו מגיח מימֵי ילדוּתהּ: אירוע כלשהו, לא חשוב איזה או איפה, ובו הוריה, אחיה, גיסותיה, דודים, דודות, שכנים, מעירים ו/או דנים בעניין בנוכחותה. כאילו היא אוויר. בסצנה הזאת גם אחייניה מופיעים ומקשיבים, מוקסמים. מכושפים. כי לא לכל אחד יש דודה צעירה ש-
כן, זה סיפור היוולדה ותכלית חייה כפי שהזכירו לה אותו בלי לֵאוּת.
אחרי שמָשׁוּ אותו מים המילים הגועש של אברהם, איילת, עדיין תחת רישומו של הבוקר, מציעה לדויד להזמין את רפי לאירוע שלהם. אם כולם יסכימו, ברור.
---
©רבקה ירון
---
[המשך יבוא]
