1. רפי
2. אברהם
3. איילת
עלובי [ה]חיים
דויד
"(---) אדיקותם של היהודים במדינת ישראל בכל הנוגע לחגים הלא-יהודים. לָמָּה (---)?"
"הקלוּת הבלתי נסבלת של התחבורה הציבורית, של הנסיעות בכלל, של האפשרויות לחגוג בלי חותמת של הרבנות הראשית על כל מוצר, זֶה לָמָּה."
ככה הוא זוכר אֶת השיחה ההיא.
לאו דווקא דויד הוא שזקוק שיסַפרו לו על הסיבות הנ"ל בכל הקשור לענייני ניידוּת. מאז לקה בניוון שרירים רגליו הן יותר מִטרד מאמצעי עזר. הקביים שומרים, בינתיים, על טונוס השרירים בזרועותיו ובפלג גופו העליון, ואולי, לצד עבודה על מכשירים, מונעים הידרדרות מהירה יותר בהם – אבל הדידוי מתיש, מייאש. מעורר תשומת לב ועניין שאינם רצויים עבורו. הנסיעה באוטובוס ו/או במונית שייכת לשלב מוקדם יותר במחלה וכיום רק רכבוֹ הפרטי, ממוחשב, מנייד אותו מבֵּיתוֹ ובחזרה לשביעות רצונו, בלי השפלות מיותרות. לא רחוק היום שיהא עליו להתנייד בעזרת כיסא גלגלים במקום קביים. מחשבה מציקה. עתיד מציק. מאוד. למען האמת, וכל עוד הוא יכול, רצוי לו מאוד-מאוד להתעלם מן הסוף הידוע מראש.
"זֶה- זֶה דומֶה למועדון פנויים-פנויות, נכון?"
ככה נשמעה במוחוֹ השאלה של איילת: באירוניה דקה, כללית ועצמית, אבל בלי רוע. ועוד איך, ענה לה בלי מילים בחיוך אחד, מורכב, מסובך. אלא ש-
"בלי שהמטרה תהיה למצוא בני זוג," שמע עצמו מבהיר את מהות היחסים הבין-אישיים של חברי ההרכב.
ובכל זאת. ובכל זאת- ובכל זאת.
דויד נאנח. עד לפני מספר שנים הוא היה בטוח שהזמן עומד לרשותו כמעט-כמעט בלי סוף, שהאופקים נמתחים ונמשכים הלאה, הלאה, והוא הכין עצמו לעזיבת הארץ: מלבד הדוקטורט בעבודה סוציאלית למד גם מדעי המחשב וגרמנית – הצרפתית הייתה שגורה בפיו מהבית, – שיהיו לו אפשרויות תעסוקה במגוון ארצות. באף מערכת יחסים לא התחייב להקמת משפחה כדי להימנע ממכשול בתוכניותיו. במילים אחרות: היה לו עתיד ורוד, הרחק מן ההתחרדוּת של המדינה המזוינת הזאת. ואם כבר מזוינת-מזוין-מזדיין-מזדיינת: הרחק גם מהִתְרבוּת הכיפות הסרוגות בצבא.
רמזור אדום. הפעם לא זה של השתלשלות האירועים אלא זה שלפני מעבר החצייה.
דויד נזכר במאמרים על המוביליוּת החברתית-כלכלית בישראל בעזרת הקריירה הצבאית – איך ולמה בני ההתיישבות העובדת והאשכנזים עברו לסולמות אחרים ולמטרות אחרות, איך ולמה בני הקבוצות הלא-יוקרתיות והלא-אשכנזיות נעזרו ונעזרים בשלבי הקצונה הצבאית לקידום עצמם בסולם החברתי-כלכלי (דויד אמור היה להרגיש מקופח על פי מוֹצאוֹ, אבל מה לעשות, הוא מעולם לא הרגיש בקיפוח והתנגד בנחרצוּת לשטיפוֹת המוח ולשימוש בלקסיקון היְללוֹת והאומללוּת עד כדי ספיגת מכות וחרם), איך-
צפירה. האמבולנס משיג אותו, יוצר בלגן על הכביש ועובר תוך חריקות עצירה של כלֵי הרכב. עצירה, עצירוֹת, עצירוּת, חריקה, חריקוֹת, חָרָקירי-
-איך ולמה גם אלה, המקופחים המקצועיים, עוברים לסולמות מוביליוּת אחרים ומְפַנים מקום רחב מ-אוד לבני הכיפות הסרוגות על שלל גוניהם – בעיקר, ללאומניים שביניהם. דויד מתרגש. מותר לו. ו-
מישהי מנופפת לו לשלום. חיוך של מיליון דולר. דויד מנופף ומחייך בחזרה, אף על פי שאין לו מושג מי זאת.
-ולא לשכוח נתון נוסף, אם כי לא מימי לימודיו לדוקטורט: איך ולמה הצעירים החילוניים החפצים חיים (כמוני כמוכם, בחיי, עד לא מזמן) עוברים לחו"ל. גם בעלי הכיפות הסרוגות המתונים מצטרפים לגל ההגירה השלילית (כן,שלילית לארץ מולדתי, אני חייב להסכים למושג), לפי התרשמותו.
ואיך ת-מיד מספרים לנו שיש מעט מאוד ישראלים בחו"ל.
ושרובם חוזר ארצה.
בתחת שלי.
דויד מחנה את הרכב, יוצא ממנו בעזרת קביו, מדדה למעלית. זמנו אוזל. הוא יודע. הוא מתגעגע לימים שעבד בשטח, לפעילוּת, להשתתפותו בהפגנות, בהתארגנויות, בחיים עצמם.
לפתע הוא שם לב שבחניון אין איש מלבדוֹ. או שהוא מאחר או שהוא מקדים-
המעלית נעצרת.
-עכשיו עולה הסיפור על אודות אותה מלכת יופי – או סגנית? מה זה משנה – שטיפלה בנאמנות ובמסירות בחבר שלה כשזה חלה בניוון שרירים ונשארה אִתו עד-ה-סוף. הלוואי עליו. אילו- (כן, כן, תגיד ת'אמת, בנאדם, אתה לא כזה גיבור.) מקהלת טלפונים של הקומה כולה מקבלת את פניו כשסוף כל סוף מדדה אל חדרו. איזה יום הולך להיות לוֹ. דויד מתיישב בכבדות, כנוע וכבר מותש. ממתינים לו מיילים חסרֵי פשר ולפעמים טובֵי כוונות, דיווחים, תלונות (מה-מה-מה? אונס ו/או מעשים מגונים? המפקחת, דווקא? כלפי פקיד ההשמה? זה חדש. לפחות לא מדובר במוסד שהיה בפיקוחי), טלפונים ובקשות. ואפילו כמה מילוֹת תודה. יעל עוברת ושואלת אותו אם להביא לו קפה. הוא מסכים, שמח (לא חייב להתאמץ), ומודה לה. מתישהו הקפה מגיע, נדמה לו שחזר על "תודה, יעל", ושעת הצהריים מגיעה אף היא. לא רע. ההספק שלו הבוקר לא רע בכלל.
משום מה הוא מוצא עצמו נכנס למשרד של רפי. מן הסתם יותר מדַי מחשבות סרק ופחות מדַי תשומת לב לצעדיו. עושֶה כאילו עובר לומר שלום והולך למעלית, למזנון. איילת מצטרפת אליו. כבר עם ארוחת הצהריים על המגש, שניהם עדים לַהתנפלוּת של אברהם על רפי. ענייני החוג לכתיבה, ברור. חיוך נבלע בין שפתֵי איילת, נו-נו נשמע חרש מבין שפתֵי דויד. איילת מרצינה:
"בזמנו הגיע חומר כתוב שלו אלַי, כשעבדתי במשרד הראשי. הוא מתבטא לא רע. בכל אופן, החומר שלו לא היה בין הגרועים," מספרת. "מה שנכון – הוא זקוק לעריכה, תיקונים. אבל הוא לא היחיד." שניהם מסיימים את הארוחה, קמים, מחזירים מגשים ובדרך החוצה עוד שומעים את אברהם. מחליפים מבטים, מהנהנים ומשמיעים קריאה לרפי, להציל אותו מן העומק המסוכן של בריכת המלך אברהם. דויד הבין מזמן שרפי טרף קל (לא רק לאברהם) כי הוא בודד. והוא אדם כלבבו, למען האמת. מן הסיבה הזאת, כשאיילת מציעה לצרף אותו לאירוע סילבסטר הוא מסכים מיד. מטלפנים למשתתפים האחרים. כן, בהחלט, הוא בסדר. איילת מרוצה מאוד, דויד מרוצה עוד יותר, ואף מציע להדפיס לו הזמנה רשמית כאילו, להכניסהּ למעטפה ולהניח אותה על שולחנו. כן, כן, הוא ידדה לחדרו. זה בסדר.
אין סוף ליום הזה ואין סוף לתמונות שעולות אצלו חופשי-חופשי. התנפלוּת. כמו של אברהם על רפי. אברהם. טיפוס לא רע. אלא מה, נודניק. דביק. מדבר ומדבר ולא מתייחס לקיבולת של הזולת. ואשתו- נו טוב. על מה אני מדבר וחושב עכשיו – לא יודע. דויד מרים את ראשו מחוץ למחשב וצלצול האי-מייל מודיע לו על מייל חדש. שב למחשב, פותח, הנה שוב תעמולת בחירות. מה מציעים לי – נו באמת. אני כן יודע מה עובר לי בראש: מנסֶה להדוף את המחשבות ואת התמונות האפוקליפטיות שמצביעות על מי ינצח בבחירות. אצלי, לא בוועד, לא בין המפלגות, איזה גוש- אצלי. בגוף שלי. מי- מה יהיה קודם. איזה שיתוק. באיזה איבר.
הקולות רמים, רועמים. דויד מתקרב לדלת דירתו. כשרואים אותו מנמיכים את הטון (הנמכת הטונוס, זה מה שקורה לי) וזזים הצִדה. הוויכוח האידיאולוגי הנצחי, דויד כבר מכיר אותו על-פה. כולם מכירים אותו בבניין. בשכונה. דויד פותח את דלת הכניסה. רק אז משמיעים את ה-היי מה שלומך, היי טוב תודה, מה אצלך? משהו חדש?
"לא ממש. תגיד, דויד, למי תצביע הפעם?"
"לא ממש יודע." הוא לא ממש מת לשיחה הזאת.
"אבל תצביע?-"
דויד מכניס קב ורגל מעבר לדלת בכניסת דירתו.
"-או שתתעלם, תימנע, כי התייאשת, נואשת, כל המילים היפות?"
כאשר אבדנו – אבדנו. אבדתי.
"אצביע, ברור." דויד נשען על קביו ומפנה את גופו ואת פניו אל שני הניצים. "זאת אחת הדרכים המעטות שנותרו לי להוכיח שאני עדיין דייר פה, חי, אף על פי שאני כבר לא ממש בועט," הוא משיב באריכות ובנחת.
שקט.
אחרי הרהור קצר דויד ממשיך:
"לא אפסיד את זה בשום מחיר."
שתיקה.
דויד מחייך אליהם. "לילה טוב." משנה תנוחה, נכנס לדירה, כמעט (כמעט) טורק את הדלת ונועל אחריו.
ועכשיו שקט.
מסוג אחר.
---
©רבקה ירון
---
[המשך יבוא]
