אני בטוח שהוא ציפה למישהו קצת מכובד יותר מעיתונאי עם ג'ינס שאף בובת ראווה לא העזה להראות במחציתו, ועניבה לא מאוזנת על גבול פשע צווארון לבן.
"זהו?", הוא שואל בקול ורדרד, ואני משתדל לא להיעלב יותר מידי עקב הנסיבות הטרגיות. "אני עומד לשים קץ לחיי ואתה היחיד שמגיע לכבד אותי במחשבתי האחרונה?"
לא רציתי לספר לו שהפסדתי בבושת פנים בהתערבות אכזרית, ועל כן אני עומד כאן אל מולו בדרכו האחרונה. לפעמים אמת היא סתם פתק של מפלגה בקלפי.
"ידעתי שלא מעריכים אותי, אך מעולם לא חשבתי כי ככה יראה הסוף".
"אין לך מה להתרגש, בני אדם לא מעריכים דבר עד אשר הוא נעלם משדה הראיה שלהם. רק כאשר העיניים לא רואות והלב אינו מרגיש אנחנו מצליחים להבין".
"שוב הלב, לכל דבר את דוחפים את הלב הארור הזה. מתי תבינו כבר שהלב הוא משאבת דם שניתן למצוא בכול פינה בתחנה המרכזית בדוכן למכירת חלקי חילוף לגוף. הלב לא עושה דבר מלבד העברת דם מכאן לשם, משם לכאן, כמו שוטר תנועה שלעולם לא יגיעו להחליף אותו במשמרת, אפילו לא לפני הגמר של מאסטר שף. אתה יודע בכלל למה הלב זכה בתואר יקיר הקהל בקטגוריות חלק הגוף המרגש של האנושות?", שאל אותי כשצבעו הופך מוורוד עדין לאדון זועם.
אני לא מגיב. למרות חוסר ניסיוני הבולט בתחום העיתונאות, ונטיותיי להסתבך בהתערבויות מטופשות, גם אני יודע לזהות שאלה רטורית כשהיא עוברת על פני ברחוב.
"בגלל אידיוט אחד שנתן את הלב שלו לאהובתו. כן, זה לא סתם משפט רומנטי משומש עד קלון. איזה אידיוט פרה היסטורי מימי הביניים, החליט לתת לאהובתו את הלב המטומטם שלו, כמובן שהוא לא זכה לראות את תגובתה סוחטת הדמעות של אהובתו הנרגשת שאם הייתה יודעת שאירוע משמעותי מאין זה עומד להתרחש הייתה וודאי לובשת את שמלת יום שני שלה, והתמוטט כשידו מגישה את ליבו כמו מלצר בשעות הסגירה במסעדת מינימום. אך במקום לשאול את השאלה המתבקשת, האם האנושות היא תולדה של זן קופים טיפש במיוחד, כתבו עליו פואמות ומחזות. כך שמאותו רגע אומלל בתולדות האנושות התבונתית, אנשים מקדישים מטפורית את לבבותיהם לאהובותיהם."
"מה כל כך נורא בזה?" אני שואל, ומעניק פתח להמשכו של מונולוג מחושב.
"התואר הזה שייך לי. אני האיבר החשוב בגוף, אני זה שאחראי על הרגשות והמחשבות. רגשות לא מגיעות מהלב, זה משאבת דם, זה מכונה, כמו רובוט או שואב אבק. אני מעניק לכם בני האדם את העליונות על פני כל החי, אני השליט היחיד של גוף האדם, ואתם עוד תצטערו על היום הזה, נראה לאן תגיעו בלעדי."
לא רציתי להפסיק את המונולוג קורע הלב שלו, בהצגת העובדה כי כבר נמצא תחליף למוח, והוא אפילו צמחוני. לכן האנושות אינה מתרגשת מהתאבדותו הדרמטית של האיבר השני בחשיבותו בגוף האדם, על פי הסקרים האחרונים. אך עמדתי לפספס את שעת ההקרנה האחרונה של עוד סרט חסר מחשבה אך מלא רגש בתלת מימד.
"אתה לא חייב לעשות את זה, אתה לא באמת רוצה להתאבד", ביצעתי ניסיון שכנוע מדומה בכדי לזרז עניינים.
אני לא צריך את מילות העידוד העלובות שלך, אני התפתחתי במהלך מילוני שנים, ואתם ידעתם לנצל עשירית מהיכולת שלי, אתם לא זכאים לאיבר כמוני. מה ביקשתי קצת ההערכה, למה אף אחד לא נותן אותי לאהובתו ולא מצייר אותי שהוא רוצה להביע רגש. מדוע איני נשבר לאף אחד ואיש אינו צובט בי."
המוח חשף את ליבו ולי לא נותר אלא להתרגש. משום מה לפתע הרגשתי צורך אז לשלוח מסרון למספר בן ארבע ספרות, אך לפני שהספקתי לשלוף את הפלא הדורי מכיסי, נשמעה ירייה שקטה וענוגה.
"המוח התאבד כי נשבר לו הלב", כתבתי בפנקסי העיתונאי, ולפתע לא הרגשתי דבר.
