מכיוון שאבי אוהב ספר ושירה הערצתי אותו על ישירותו וידענותו. הוצאתי ספר
שירים בצעירותי כתבתי במספר מילים על הדף הראשון של הספר הקדשה לאבי בתקווה שייתן לי מילה טובה על ספר השירים הראשון שכתבתי, הסתקרנתי מה יאמר עליו אבי.
אחרי קריאה של כרבע שעה הביט בי בעינו האחת, פיו קפוץ. חשבתי שהוא חושב על השירים בספר, הוא הביט בי שוב, זרק את הספר על השולחן .
"נו מה?" שאלתי
"קשקוש." ענה וחזר לעיסוקיו.
עזבתי את החדר כשכל גופי רועד מעליבותו של המעמד הזה, נפגעתי עד עמקי נפשי, לא רציתי יותר לדבר איתו.התגייסתי לאחר התקרית הזו. אמנם שירתי ביחידה קרבית אך לא רציתי לשרת בצילו, לא האמנתי בו יותר. קניתי את עיתון "העולם הזה" שם תמיד היו מדורי רכילות סקסיים על אבי, ריחמתי על אמא, ריחמתי על עצמי ריחמתי על כל מה שזז בקרבתו של אבי.
אבא עזב את אמא אחרי שבגד בה עם עשרות נשים רק אחת בשם רחל תפסה אותו בחכתה היא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, מה שאנחנו לא העזנו היא העיזה לשים יד על כספו ועל רכושו הגנוב – עתיקות ארץ ישראל, הוא החליט שהוא גיבור מהתנ"ך הפך להיות שודד סידרתי, אפילו יעל אחותי עזרה לו לשדוד קברים וממצאים ארכיאולוגים.
היום במרום גילי שאבי אינו בחיים יותר משלושים שנה יש בי האומץ לזרוק כל מה שבא לי על פרצופו, הרי אינו יכול לקרוא משהו מיצירותיי ולהגיד לי בזלזול שזה קשקוש, גם שהיה חולה ושכב גוסס בגלל הסרטן שפשט בגופו לא ריחמתי עליו, הפעם לא פחדתי ממנו ובמכתב שכתבתי לו כמעט בלי לעצור כיניתי אותו בן זונה ושאני שונא אותו, הוא קרא את מכתבי לא אמר שזה קשקוש וגם לא הוציא מילה מפיו, דמעה לא זלגה מעינו האחת, גם חיוך ציני לא ראיתי בפניו. רציתי שיבכה שיבין שהוא טעה.
אני יודע שאני נראה רע מבעד למצלמה, אני שבר כלי בטוח שאיני נראה כמו גבר בן 67 שעתידו לפניו. נכון שיחקתי בכ -80 סרטים 16 מהם כתבתי וביימתי אך מה נשאר ממני שלוש וחצי של אשפוזים פסיכיאטרים, שלושה ניסיונות התאבדות וכל מה שנותר זה לרחם על ימים יפים שעברו.
והסמים, כן הסמים. האמנתי במלוא הרצינות שהסמים יעזרו לי לכתוב ולהביע את עצמי, הוכחתי לבן הזונה הזה שקרא לעצמו אבי שיש ביכולתי להביע את עצמי בכתיבה ואפילו להתעלות עליו, עובדה שהצלחתי בסרטים שכתבתי להם תסריטים, במשחק ובשערוריות שלא פחתו מהשערוריות של הזקן. עם ההצלחה בא גם ההרס העצמי שלי, של ליאור בני שהלך בצעדי ענק אחרי וההרס העצמי שהשארתי בכל מקום שנגעתי בו, אם לא אימי לא הייתי כאן היא תמיד תמיד מצילה אותי מעצמי.
אני מרגיש שאני נוסע בדרך הנכונה זה היעוד שלי כתיבה מצליפה כתיבה כמו נסיעה בסרט להספיק מהר אך מרוב מהירות אני מדרדר מצוק שאני נופל ממנו ועוד פעם קם ונוהג בפראות עד להתנגשות הבאה.
אך איזה ימים עברו על הורי שהיו עדיין בנהלל כשהיו צעירים, איזה תמונות ארכיון דהויות, ילדותי שעברה בעמק יזרעאל עד גיל 8 אבא היה נערץ עלי כאילו אני בנו של מצביא מהולל מתקופת התנ"ך.
אני יודע שאני איש מבריק. יכולתי לשרטט תמונה, לעבור מתקופה לתקופה, אך כשאני מגיע ליחסים הטעונים עם אבי, אני לא מקלל, אלא עוקץ פה, ועוקץ שם ואז למרכז הפנים. כמו מתאגרף העומד לקבל את גביע המנצח. יחסים סבוכים היו לי עם אבי. מצד אחד הוא היה גיבור ישראל, ומצד שני - איש בעייתי. אני זוכר את תקופת המאהבות שהיו לו, הייתי מסתיר מפני אימי את הרכילות של עיתון "העולם הזה", הצביעות .שעלתה בכל שיחה שהייתה לי איתו אם בכלל. אני יודע לשחוט את הפרה הקדושה לאט, אבל בטוח, לא נותן לה לברוח מהמאכלת.
.
אני משתמש בו - לצד הרגעים הקשים - בהומור מושחז. אחרי מלחמת ששת הימים אבי היה כל כך פופולארי, שמכרו מזכרות שלו בסדר גודל של מיקי מאוס; ושאני התחתנתי, בגלל אבי הגיעו אלפי מוזמנים. מרוב דוחק, כמעט התחתנתי עם פולה בן-גוריון.
אני יודע ששרטטתי היסטורית דמות שמסמלת את המאניה-דפרסיה הישראלית. מהחלום למות למען ארצנו ועד הגילוי שהגיבור הוא בעצם לא מי שחשבנו, אלא בדיוק ההפך.
מה שנשאר ממני - חיים ללא פילטר ובלי מעצורים.
