סגור לרגל שיפוצים

סגור לרגל שיפוצים

בקצה השכונה, על יד מגרש החול שבו נהגנו להדליק מדורות בל"ג בעומר, או לצלות בשר על האש ביום העצמאות, עמד הבית ההוא. שומם, קירותיו מקולפים, רעפיו שבורים, חלונותיו עקורים, ושלט גדול תלוי בחזיתו: "סגור לרגל שיפוצים, בסכנת התמוטטות". כבר שנים תולה השלט, ואיש לא בא לשפץ את הבית. כבר שנים זועק השלט למרחוק, ואיש אינו מבין כיצד אותיותיו נראות דהויות ומחוקות, ולפתע , ללא הודעה מוקדמת, הן שוב בוהקות וצועקות למרחק את תוכנן. הגשם שירד בלילה, מחק את מרבית האותיות, ובבוקר כתוב בו "ס...ר....לר....ש...פ....בסכ.....הת...טטות".... אך בבוקר שלאחריו שוב צבוע השלט באותיות אדומות וחזקות, עד שירד הגשם הבא, או עד שיעשו הרוח או השרב את עבודתם.

רובנו לא היינו מעיזים להתקרב אל הבית, כי השמועות שהילכו בשכונה דיברו על רוחות רפאים, ועל אסונות שפקדו את הבית בימי הזוהר שלו, אך מי מאתנו שהיה מעז להתבונן מבעד לחלון העקור,  היה חוזר ומספר על כירת גז מלוכלכת שקומקום עומד במרכזה, ועל שתי כוסות ובהן שאריות קפה שעמדו עדיין על השולחן השבור, עדות לכך שמישהו, ככל הנראה שני אנשים לפחות, שתו שם פעם קפה של בוקר. בעלי הדמיון העשיר יותר בינינו, נשבעו שבכל פעם שעברו בקצה השכונה, שמעו את הקומקום שורק, וכי ראו אדי מיים חמים יוצאים מהחלון, וריח קפה חריף היה עולה באפם. אך אנו לא האמנו למפיצי השמועות, כמו שלא האמנו שבאמת קרו שם דברים שהדעת לא סובלת.

על יד השלט חמד מישהו לצון ותלה בלון אדום וגדול, שעליו נכתב באותיות עגולות "מזל טוב ליום ההולדת". כששאלנו ובדקנו את תעלומת הבלון, אמר מי שאמר, שששמע קולות צוהלים מהבית הנטוש, הציץ וראה מסיבת יום הולדת בפנים, איש ואשה בלבוש חגיגי, ובלונים מקשטים את הקירות. גם לסיפור זה לא האמנו, אך תעלומת השלט הנצבע בכל פעם מחדש, המשיכה לסקרן אותנו, עד שהחלטנו, לשים שומר מאחורי עץ האלון שבחצר, ולתפוס "על חם" את הכותב, לא לפני שניסינו לשבת ולחשוב, לשער השערות ולהפריח הצהרות באוויר.

מרבית ההשערות שלנו,  נפסלו מהר מחוסר הוכחות. בין היתר חשדנו באחד הילדים בשכונה שהיה ידוע כליצן גדול, והיינו בטוחים שהוא זה שתלה גם את הבלון, אך כאמור לא היו לנו הוכחות שזה אכן הוא. חשדנו נפל גם על הזקנה שגרה בקרבת הבית ההוא, כי גלמודה הייתה, וחשבנו לנו מחשבות שאולי מתוך שעמום היא מצאה לה עניין בצביעת השלט בכל פעם מחדש, אך השערה זו נשמעה אפילו לנו כל כך מופרכת, עד שלא נבדקה כלל.

התוכנית להעמיד שומר בכל לילה מאחורי העץ לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, כיוון שמרביתנו הסכמנו להודות בקול רם שאנו פוחדים לעשות זאת, נוכח הסיפורים, וגם אם מדובר בסיפורי סרק.

לא נותר לנו אלא להשלים את סיפור הבית מתוך דמיוננו הפורה והמסעיר. וכך היינו יושבים במרחק סביר מהבית, ובאור יום תמיד, ומספרים זה לזה את עלילות הבית הנטוש. לא פעם נוצרו ויכוחים רמים על פרט זה או אחר, אך כולנו הסכמנו על שלד הסיפור.

היה הייתה פעם נסיכה אמיתית ויפיפיה, שגרה לה עם נסיך בבית יפה וחדש, שגג רעפים אדומים מכסה עליו, וארובה מעלה עשן מעליו.

נושא הארובה היווה את מקור הויכוח הראשון. אחת מהנערות שבחבורה נהגה להשתעשע ברעיון שהיא פסיכולוגית המבינה את נפש האדם, (מה גם שאבא שלה היה פסיכולוג שהתמחה בציורי ילדים), ואותה נערה טענה בתוקף שעשן מהארובה זה לא טוב לסיפור על נסיכות, כי הוא מרמז על סודות אפלים הנמצאים בין קירות הבית. אנו טענו מיד להגנת הסיפור, שברור שהיו סודות שם בבית, הלא אחרת היה הבית הופך בסוף לארמון, וכל תושביו היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אך הפסיכולוגית שלנו לא הסכימה לכך והויכוח לא בא על פתרונו.

אנו המשכנו בשלנו.

לנסיכה שלנו חגגנו ימי הולדת בכל שנה, לנסיך חילקנו תכונות נפלאות בשפע, אך מרוב טוב כבר קיבלנו טעם של סוכר מתוק מידי, ונתפסנו בעשן הארובה כדי לערוך תפנית מסעירה בסיפור. אחד מאיתנו, בעל הדימיון העשיר ביותר, הוסיף מייד מכשפה רעה לסיפור, ונתן לה את דמותה של הזקנה הגלמודה שגרה בסמוך. כדי שנאמין יותר שהיא הייתה המכשפה הרעה, אף הוסיף לה קמטים שלא היו לה, כתמי גיל על פניה, ונקודת חן ענקית על אפה. ליתר ביטחון הוסיף גם מטאטא וכובע קש גדול ומחודד.

באחד מימי ההולדת של הנסיכה, תלה הנסיך בלונים על קירות הבית, נוצצים ומבהיקים, שעליהם אותיות עגולות המברכות ב"מזל טוב" את הנסיכה. הזוג  ערך שולחן, הנסיכה שפתה את הקומקום השורק על הכירה, והכינה לה ולנסיך שתי כוסות קפה.

ויכוח נוסף התגלה ביננו כי היו שטענו שאי אפשר לחוג יום הולדת בלי אורחים, אז מי היו האורחים? ולמה רק שתי כוסות קפה, בלי עוגה? ועל כך ענינו מייד שלזוג  הנפלא  הזה לא היו חברים כי הם בחרו כך, והעדיפו זה את חברתו של זו בלבד, וששניהם דאגו לשמור על הגיזרה ונמנעו מאכילת עוגות.  מכל מקום, עלו קולות של שמחה מתוך הבית, והאורות ריצדו על הבלונים, עד שלפתע נשמע רעש ואחד הבלונים, האדום מכולם, התפוצץ. לא היה לנו ספק שהמכשפה היא שדאגה לפיצוץ, כי קול צחוקה המר נשמע למרחוק, והתערבב עם קולות השריקה של הקומקום.

יחד עם האוויר שיצא מהבלון, נפרץ באחת גם סכר השתיקה על הבית , שכף רגל לא דרכה בו מלבד שוכניו המוזרים. בד בבד עם הרעש, יכולנו להישבע ששמענו את הזקנה ממול, לוחשת בקול צורמני, שבלון כזה בדיוק קיבלה גם היא ליום ההולדת שלה פעם. שגם היא, כמו תושבי הבית, העדיפה לחגוג רק עם מי שהביא לה את הבלון, ללא אורחים נוספים, ושגם היא כמו הנסיכה, הייתה יפה מאד, והרגישה שהיא בעננים מרוב אושר. שהיא בעצמה גרה בבית היפה הזה, יחד אתו. וכשעזב, תלתה על צווארה שלט: "סגורה לרגל שיפוצים, בסכנת התמוטטות", אך הוא לא שב, והשיפוץ נדחה, וסכנת ההתמוטטות המשיכה לרחף מעל ראשה, ואולי אף הפכה להתמוטטות של ממש, ובלון אדום תלתה בחוץ למקרה שישוב וייזכר אף הוא במסיבת יום ההולדת ההיא,  ואת השלט הורידה מצווארה ותלתה בחוץ כדי שייראה ברבים, והמשיכה לצבוע אותו כמעט מידי לילה,  כדי שלא יוכל הוא, הנסיך שלה,  לומר שהיה בסביבה ולא ידע מה עליו לעשות, ולא ידע שהיא ובֶיתָה זקוקים לו נואשות, ושהם סגורים ומסוגרים, וחיים בסכנת התמוטטות.