פיטנגו
אני ממתינה לאוטובוס שיקח אותי מגבעתיים לתל-אביב. התחנה ממוקמת ליד בית חד קומתי, עדיין נשארו פה בתים קטנים כאלה מפעם, מהימים שהעיר הייתה רק פרוור קטן של העיר הגדולה, ופקידי עירייה בנו להם בית גידלו עגבניות בחצר ותרנגולת אחת או שתיים ויצרו לעצמם עולם וירטואלי של כפר.
"גדר חיה" צומחת לאורך גדר האבנים הנמוכה ומגביהה אותה. הבית מנסה ללא הצלחה יתרה, להסתתר מאחריה, בורח מהרחוב הראשי שהגיע עד אליו. מזמן לא גזמו את הגדר והשיחים פורצים להם דרך אל הרחוב, מנסים להשלט עליו כמו פעם, לפני שקיבל עליו את התפקיד החדש שיועדו לו בעירייה 'עורק תחבורה עיקרי'. איזה הגדרות ממציאים להם יושבי המשרדים, כדי להפקיע את הרחוב מידי השיחים שצמחו בו פעם.
הגדר הזו מיוחדת, היא מניבה פירות פיטנגו אדומים, צבעם אדום כהה, כמו צבעו של יין בורדו ששתיתי בביסטרו בפריז. הפרי קטן, כמו דובדבן מצולע, כמו מיניאטורה של דלעת כרסתנית. אני נועצת מבטי בפרות הקטנים, הפרי הזה עדיין מגרה אותי, הפה מתמלא בריר כשאני חושבת על טעמה של הציפה הדקה שעוטפת גרעין לבן וגדול, על הטעם המבושם שמזכיר לי מחוזות אחרים של ילדות.
ואני יודעת שעוד מעט יתפשט בפי הטעם הזה המיוחד, מין חמיצות שכזו. עקצוצים עוברים לי בקצות האצבעות ואני מושיטה ידי לעבר הפרי. מגניבה מבטים מסביב. אדישות, האנשים העומדים לידי נועצים מבטם במעלה הכביש, ממתינים לאוטובוס שיגיע. אני מושיטה ידי עמוק יותר אל בין ענפי השיח, קוטפת פרי אדום וקטן ומכניסה אותו מהר לפה. אני עוצמת עיניים ומתענגת על הטעם, שהוא גם טעמה של ילדות. אני מזדרזת לקטוף עוד כמה פרות, אחד בשל מדי, מתבקע ומכתים את היד, אבל אני מתעלמת. אני צריכה להצטייד בכמה פירות לדרך, לפני שהאוטובוס יגיע. זיכרון הילדות עוטף אותי, היינו ילדות קטנות שקוטפות מהר, מנסות לאסוף כמה שיותר לפני שיתפסו אותנו.
אני עולה לאוטובוס ומגלה כתם קטן ואדום על החולצה, ניזכרתי באותו פחד ישן, אני שומעת את קולה הכועס של אמא שלי, "שוב את חוזרת עם עם כתמים על החולצה? תמיד רק לך יש כתמים... תראי את נילי, חוזרת אחרי יום שלם בבית הספר עם חולצה לבנה כאילו עכשיו הוציאו אותה מהארון, ואת..." אני מחייכת אל עצמי, האשה שיושבת לידי מחזירה לי חיוך
"רוצה?" שאלתי ופתחתי את ידי הקמוצה. בכף היד התגלו להם הפירות האדומים.
"מה זה?" קולה היה מהול בנימה של גועל.
"זה פיטנגו." פליאה הייתה בקולי, איך זה שהיא לא יודעת.
"לא תודה," אמרה והפנתה את ראשה אל החלון.
הזכרונות הציפו אותי. היינו שלש בנות בנות כבנות שמונה, שיצאו לתור אחר הפרי האדום. הכרנו את כל שיחי הפיטנגו שגדלו בשכונה. לרוב היו גוזמים את שיחי הגדרות לפני שהפרי הגיע לבשלות. כמה עצוב היה לראות ענפים מונחים על המדרכה ועליהם פריחה לבנה קטנטנה ופירות שהיו ירוקים עדיין. למה לא חכו קצת, עוד כמה ימים, מה יש מוכרחים לגזום עכשיו?
הענפים שפנו אל הרחוב לא היוו בעיה, זה הרי ברשות הרבים רק להושיט יד ולקטוף. אבל הפירות, כמו להכעיס, היו תמיד על הענפים שבפנים, ואנחנו בנות השמונה עם הידיים הטנות, לא הצלחנו להגיע אליהם, ואז היינו מתגנבות אל תוך החצר במרדף אחרי הפרי הזעיר הזה, שכל גודלו כגודל דובדבן, ומסתכנות בהתקלות בדיירי הבית ובכעסם.
באחד הרחובות הקטנים של צפון תל אביב, ניצב לו אז בית קטן וגינה סביב לו. היה שם עץ תות זקן ובחלק האחורי של הגינה גדלו כמה שיחי פיטנגו. היו אלה שיחים שלא גזמו אותם, יפים היו ובעונה הם התמלאו בפרי הקורץ. יתכן ובעלת הבית גידלה אותם להכנת לפתן או רקחה מהם מרקחת, ואולי גם היא אהבה לקטוף מדי פעם חופן פירות, נזהרת שלא להכתים את החולצה. השיחים גדלו רחוק מן הכניסה וקרצו לנו כאילו היו מכוסים בנורות אדומות מהבהבות, כמו אלו שמקשטים בהן את עץ חג המולד.
בשעות הבוקר, כשתריסי הבית היו מוגפים, היינו מתגנבות אל החצר קוטפות פירות אחדים ונמלטות אל מחוץ לחצר. לפתע אני נזכרת ביום בו נלכדתי בחצר. בעל הבית, שבדרך כלל בשעות אלו היה בעבודה, נשאר באותו היום בבית ויצא לחצר לתפוס את הפורץ הנועז שפלש לגנו. זה היה הענק של הגן ואני פחדתי לבדוק אם הענק הזה אוהב ילדים. קולו העצום "מי שם" הרעיד את גופי, ואינני יודעת כיצד נרטבו לי התחתונים. בכח התאפקתי לעצור את קולות היפחה שאיימו לפרוץ מתוכי. השלכתי על האדמה את הפרות האדומים שנמחצו בידי, אזרתי אומץ של פחדנים ונמלטתי כל עוד נפשי בי אל מחוץ לחצר, כשהקול הרועם רודף אחרי, "אם אני עוד פעם אחת אתפוס אותך..." מה יקרה אם אתפס לא שמעתי, רגלי הקטנות הובילו אותי בריצה רחוק משם והצטרפתי אל חברותי שהצליחו לברוח בטרם יצא הענק אל גנו. אחר כך ביליתי את היום עם חולצה מוכתמת ותחתונים רטובים.
גם בבית הספר היו שיחי פיטנגו, גזומים היו נמוך כמו מדרגה ארוכה. הם צמחו לאורף הקיר שמול רחבת האספלט עליה היינו מתעמלים כל בוקר לפני הכניסה לכיתות. חבל שהיה מתוח לפניהם אמר בפירוש - לא לעבור. ואנחנו השלש לא עמדנו בפיתוי ועברנו.
הייתה נילי הייתי אני והייתה עוד אחת שאיני מצליחה להזכר בשמה. שלש חברות בכתה ג' שבעונת הפיטנגו היינו משכימות לבית הספר מדלגות מעל מחסום החבל ומחפשות את הפרות האדומים. באיזו קנאה הבטנו בזו שמצאה פרי אדום ובשל. היינו נועצות עיניים בפיה ומלקקות יחד איתה את השפתיים, ובולעות בקול את הרוק שהתאסף בפה. אחר כך הגיעו תלמידים והגיעו המורים ונשמע הצלצול ואנחנו עמדנו בשורות במסדר הבוקר, ורק כתם קטן על החולצה הסגיר את חווית הבוקר.
אתמול בדרך אל קופת החולים עברתי ליד החצר של דליה. גם לה יש גדר חיה של פיטנגו. היא כנראה לא יודעת איזה אוצר גדל בחצר, כי אף אחד לא אוסף את הפרי והוא מבשיל על השיחים, מסמיק בבורדו עמוק ואז נושר, מתרסק על המדרכה. כתמים מכוערים נשארים כאשר הוא מתבקע ומגיר את המיץ או כשהוא נמעך ברגלי העוברים. ואז מתגלה הגרעין הלבן והגדול, כמו גולגולת מרוסקת שמוחה הלבן נראה גלוי לעין כל ואין הוא מגלה את צפונותיו. שורות משירו של אלתרמן מתחרזות בראשי.
"... אַך אוֹצְרוֹת אֱמָנוּת שלֶ רָאשֵי עוֹלָלִים
אֶל קִירוֹת וּכְבִישִים יִרֻצָּצוּ."
לכל הרוחות, איך זה שתמיד חודרת השואה ברגעים מוזרים כאלה, בלי שום קשר. תמיד לבוא כשלא קוראים לה. אני מסלקת את המחשבה המטרידה מראשי ומתכופפת לאסוף פרות שלמים שנשרו. זוג שעובר ברחוב נועץ בי מבט של תמיהה.
"איבדת משהו?"
"לא, זה בסדר," אני עונה וממשיכה לאסוף פרות בשלים.
ובפעם הראשונה לא אכפת לי שתופסים אותי 'על חם' בקלקלתי. זה כנראה בזכות השיער שהאפיר...
